Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

איך בונים הגנת בדים? תלמדו מהפניקס

באחד הימים פרצה שריפה בדירתם של בני משפחת גולדשמיט. הם נותרו ללא קורת גג. מלבד הבגדים שעל גופם לא נותר להם דבר.

הדירה הייתה מבוטחת בביטוח מקיף בחברת הביטוח הפניקס. זו האחרונה שלחה שמאי. רונן אבי המשפחה שיתף פעולה עם השמאי וסיפק לו את כל המידע והמסמכים שביקש. השמאי סיכם את עלות התיקונים הדרושים לשיקום הדירה והעריך את תקופת השיקום ב-45 יום. בתקופה זו, כך קבע, הדירה תהיה בלתי ראויה למגורים. הוא שלח את רונן לחפש דיור חילופי לתקופת השיקום.

רונן נמנה על התמימים המאמינים עדיין בהגינותן של חברות הביטוח. הוא לא התווכח עם השמאי והחל לחפש דירה להשכרה. החיפוש בשוק החופשי הסתיים כמובן בלא כלום. אין סיכוי למצוא דירה מהיום להיום לתקופה של 45 יום בלבד אלא במחירים של בית מלון. אולם רונן לא נואש. הוא פנה לקרובי משפחה. לבסוף מצא אחד מהם שניאות להשכיר לו את דירתו תמורת 7,000 שקל לחודש. בני משפחת גולדשמיט שהו בדירה החילופית יותר מ- 45 יום, אולם רונן לא העז לדרוש מהשמאי שישלם לו מעבר לאותם 45 יום שהשמאי כבר אישר. איזה מבוטח צנוע, חשב השמאי בינו לבינו והמליץ להפניקס לשלם מיד. אולם הפניקס סירבה לשלם.

רונן נאלץ לפנות לעזרת בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון.

הרשמת הבכירה דליה אסטרייכר עיינה בדוח השמאי ומצאה כי הוא מאשר לחלוטין את גרסת המבוטחים: "בעקבות האירוע הפכה הדירה בלתי ראויה למגורים למשך תקופת השיקום שנמשכה חודש וחצי. לפיכך שכרו המבוטחים דירה חלופית דומה בהתאם לחוזה שכירות שהועבר לרשותנו תמורת סכום סביר. מגוריהם נמשכו בפועל פרק זמן ארוך יותר, אולם בהערכתנו התייחסנו לחודש וחצי בלבד".

הרשמת קראה ולא הבינה את סירובה של הפניקס לשלם למשפחת גולדשמיט את הסכום שהשמאי מטעמה אישר.

"הוא לא נתן לנו מסמכים רלוונטיים המוכיחים כי אכן השתמש בדיור החילופי, לא הוכיח את הנזק ודרש את דמי השכירות לאחר שעברו 6 חודשים שהם הזמן לתשלום פיצויים לפי ערך כינון", במילים אלה ממש מבלי להסמיק מבושה נימק נציג הפניקס לרשמת את סיבת סירובה העיקש של הפניקס לשלם.

הרשמת נאלצה לנהל משפט כהלכתו. היא שמעה את עדותו של רונן וקבעה כי היא מאמינה לדבריו. "לא ייתכן שהמבוטח התגורר ברחוב ואינני רואה מה פסול יש בשכירת דיור חלוף מבן משפחה אחר. שוכנעתי כי החוזה איננו פיקטיבי והוא חוזה אמיתי".

הרשמת גם שמעה את עדות אשת המבוטח. זו הסבירה שבזמן הקצר שהיה להם לא ניתן היה לשכור דירה. הם גם לא יכלו להתגורר אצל ההורים. לכן נאחזו בישועה שהגיעה מצד קרוב משפחה שהיה מוכן לאפשר להם מגורים לפרק זמן קצר. הרשמת האמינה לה. "מציאת דירה חלופית מהרגע להרגע למשפחה שלמה לפרק זמן קצר הינה משימה אתגרית בלשון המעטה", ציינה הרשמת.

בהמשך הרשמת הביעה תמיהה על התנהלות הפניקס. "המבוטח היה הגון דיו בכך שלאורך כל הדרך סמך על חוות דעתו של שמאי הפניקס. הוא לא שכר שמאי מטעמו ולא ניסה להגזים בתביעתו הגם שיכול היה לנצל את אישור השמאי כי בפועל המשפחה התגוררה בדירה החלופית במשך תקופה ארוכה יותר מ- 45 יום".

הרשמת גם לא נפלה בפח טענת הכינון. ראשית, לעניין שכר הדירה אין הבדל בין ערך כינון לבין ערך שיפוי. שנית, המבוטח שכר נכס חילופי והביא את חוזה השכירות לשמאי בתוך תקופת הכינון בטרם חלפו 6 חודשים.

לסיכום, קבעה הרשמת, כל כתב ההגנה של הפניקס לא היה אלא "מלל פסאודו משפטי חסר בסיס עובדתי לחלוטין ויצר "הגנת בדים" קלסית. התנהלותה אינה ראויה ואף מקוממת בנסיבות העניין".

בסוף פסק דינה הוסיפה הרשמת דברים קשים על התנהלות הפניקס: בני משפחת גולדשמיט נקלעו לסיטואציה אכזרית. כל המטלטלין שלהם נשרפו כליל. הם נותרו ברגע אחד ללא קורת גג. מלבד המלבושים שלגופם לא נותר להם דבר. הם נזקקו לתרומות מחברים וקרובים על מנת להתחיל מחדש ולהקים את ביתם. בדיוק לרגע מצוקה שכזו הם רכשו ביטוח בהפניקס ושילמו עליו משך שנים מידי חודש בחודשו ממיטב כספם. והנה ביום הדין הפניקס לא עמדה שם מאחוריהם. רונן גולדשמיט, הוסיפה הרשמת, שיתף פעולה עם השמאי אותו מינתה הפניקס, לא ביקש להציג שמאות חלופית ולא ביקש להאריך את תקופת תשלום דמי השכירות בגין הדיור החלופי. רונן הצטמצם בתביעתו לקבל את המגיע לו על פי הפוליסה ועל פי חוות הדעת השמאית. גם מבוטח צנוע שכזה הפניקס טרטרה שלא לצורך.

אולם בסופו של דיון, הר המילים המרגשות לא הוליד אלא עכבר של מלל חסר שיניים. הרשמת חייבה את הפניקס לשלם למשפחת גולדשמיט את שכר הדירה עבור 45 יום בתוספת 3,000 שקל עבור "אובדן זמן ועגמת נפש" וכן הוצאות משפט בסך 1,200 שקל. מי שחושב שמהיום ואילך הפניקס לא תעשה את מה שעשתה למשפחת גולדשמיט גם למבוטחים אחרים, שיקום.