האלמנה או הבת שמחוץ לנישואין. מי יקבל את הביטוח?

אביה של ח' קיפח את חייו בתאונת דרכים. האב הותיר אחריו אלמנה ושתי יתומות: את ח' שנולדה מחוץ לנישואין בטרם המנוח הכיר את אשתו ותינוקת שנולדה במסגרת הנישואין.

המנוח לא השאיר צוואה. לכן ניתן צו ירושה על פי הוראות חוק הירושה. בצו נקבע כי האלמנה תירש מחצית מעיזבונו של המנוח וכל אחת מהבנות תירש רבע.

לאחר שניתן צו הירושה נודע לח' כי אביה היה מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח AIG וכי אלמנתו גבתה את כל סכום הביטוח, 320,000 שקל. ח' הרגישה נפגעת ותבעה את אשת אביה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. היא דרשה לקבל רבע מסכום הביטוח, 80,000 שקל, לפי חלקה בצו הירושה של אביה המנוח.

בפני השופטת אלה מירז ניצבו זו מול זו בתו של המנוח ואלמנתו. הבת ביקשה כי בית המשפט יפסוק על פי מה שחברת הביטוח רשמה בפוליסה שלה: "במקרה מוות המוטבים הם היורשים החוקיים". לפי צו הירושה, טענה ח', אני יורשת חוקית של רבע מעיזבון אבי המנוח, לכן אני זכאית לקבל רבע מסכום הביטוח.

חברת הביטוח רשמה בפוליסה דברים שבכלל לא תאמו את מטרת רכישת הפוליסה, השיבה האלמנה. היא הסבירה כי לפני הנישואין הייתה לה פוליסת ביטוח תאונות אישיות המבטחת אותה בלבד. לאחר הנישואין סוכן הביטוח שכנע אותה להוסיף את בעלה כמבוטח אולם היא נותרה בעלת הפוליסה היחידה. אפילו התשלום עבור הפוליסה המשיך להתבצע בהוראת קבע מתוך חשבונה. לכן כל כוונת הביטוח הייתה שאם בעלה ימות כספי הפוליסה ישמשו לשיקומה בדיוק כפי שכספי הביטוח היו משמשים לשיקומו לו היא הייתה הולכת לעולמה לפניו.

איך ייתכן מצב כזה, ישאל הקורא הנבון, בו חברת ביטוח המרוויחה מיליארדים רבים בשנה ואמורה להיות מקצועית, מנפיקה פוליסה שגוררת משפחה מוכת אסון למאבקים משפטיים הקורעים אותה? בארצנו זה דבר של יום ביומו. חברות הביטוח חוסכות באנשי מקצוע ובבדיקות בטרם עשיית הביטוח. במקום לצייד את המבוטח בפוליסה שתתאים לו כמו כפפה ליד, הן שולחות אליו "פוליסה סטנדרטית". אם ייפול על המבוטח אסון והפוליסה לא תתאים, הוא יישלח למערכת בתי המשפט המשמשת בפועל מחלקת התביעות של חברות הביטוח. שם השופטים יעשו בדיעבד את המלאכה שהיו צריכים לעשות בחברת הביטוח כשמכרו את הפוליסה. כל עוד חברות הביטוח גובות פרמיות, מה אכפת להן שהמוצר שלהן פגום?

נחזור אל השופטת מירז. היא צריכה לעשות כעת את מלאכתה של חברת הביטוח. עליה לאפיין את המבוטחים, לברר את ההיגיון שעמד מאחורי עסקת הביטוח, לזהות את מטרת הביטוח ולבדוק האם הפוליסה שהונפקה משיגה את מטרתה. מדובר בביטוח תאונות אישיות של בני זוג למקרה של פציעה או מוות, מציינת השופטת. ההיגיון אומר כי האישה רכשה את הפוליסה ושילמה את הפרמיות מתוך כוונה שהיא והמנוח יהיו המוטבים הן במקרה פציעה והן במקרה מוות של אחד מהם. אין זה הגיוני שהאישה תרכוש פוליסה, תשלם את הפרמיה ותסכים לכך שלא היא תקבל את כספי הביטוח בקרות אסון.

בסופו של דיון השופטת אלה מירז דחתה את תביעתה של ח' והכריעה לטובת אשת המנוח. השופטת קבעה כי רק האלמנה זכאית לכספי הביטוח. "לפנים משורת הדין ונוכח גילה של ח' והעובדה כי גם חברת הביטוח לא הציגה עמדה חד משמעית" ח' לא חויבה בהוצאות המשפט.

מה ניתן ללמוד מכל הסיפור? חברות הביטוח ימשיכו לא להשקיע במוצר הביטוחי ובהתאמתו למבוטחים. למה להן להשקיע כשעומדת לרשותן מערכת משפט העושה עבורן את המלאכה בזיל הזול ורק נוזפת בהן פה ושם. צרכני הביטוח לעולם לא יבינו את רזי הביטוח והם גם לא אמורים להבין, בדיוק כשם שחולה לא אמור להבין את רזי הרפואה. הרי בדיוק בשביל זה אנחנו מפרנסים את אנשי הביטוח, כדי שיספקו לנו מוצר בטוח. בקיצור, השיטה עובדת ומפרנסת את טייקוני הביטוח ואת עם ישראל היא שוחקת בבתי המשפט.