26 שנות קצבה נגזלו מבת 90 והשופט אישר

הלה פטל איבדה את עולמה בגיל ארבעים ותשע. בעלה נרצח בפיגוע טרור בשוק מחנה יהודה בירושלים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כאלמנת נספה פעולת איבה.

בהגיעה לגיל שישים הייתה פטל זכאית לקצבת זקנה בנוסף לקצבת האלמנה. אולם פטל לא הייתה מסוגלת לטפל בזכויותיה ואנשי המוסד מילאו פיהם מים.

בהגיעה לגיל תשעים חלה הרעה במצבה הסיעודי. בתה פנתה למחלקת השיקום של המוסד. במהלך שיחה עם העובדת הסוציאלית נודע לבת כי אמה זכאית מזה שלושים שנה לקצבת זקנה בנוסף לקצבת האלמנה.

הבת מיהרה להגיש עבור אמה בקשה לקבל קצבת זקנה. כשהגיע התשלום הראשון, הבת נדהמה לגלות כי גילחו לאמה עשרים ושש שנות קצבה. המוסד שילם רק עבור ארבע שנים מתוך שלושים השנים שחלפו. זה החוק, הסבירו אנשי המוסד והפנו את פטל לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. זה לא צודק, מחתה בתה של פטל. את יכולה לפנות לבית הדין לעבודה האחראי עלינו. אבל חבל על זמנך. רבים הקשישים שניסו לקבל שם את הקצבאות שגזלנו מהם בחסות החוק. כולם נכשלו.

כאן יש לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר: סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי כפי שפורש על ידי בתי הדין לעבודה הוא סעיף דרקוני שהמחוקקים בסדום ועמורה לא היו מתביישים בו. אנו חייבים לשלם למוסד כל חיינו דמי ביטוח בסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, למוסד יש את כל הזמן שבעולם לתבוע אותנו. עד הקבר ולעתים גם אחריו. אבל אם המוסד יהיה חייב לנו, סעיף 296 לא יאפשר לנו לתבוע יותר משנה אחורנית וכשמדובר בקצבת זקנה רק עבור ארבע שנים. כך המצב גם כשהמוסד מודה בזכותנו.

את מי סעיף 296 מכשיל? את בני השכבות החלשות, חסרי היכולת והאמצעים לעמוד על זכויותיהם בזמן.

ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? כאן צפויה לקוראים הפתעה: ראשי המפלגות שעלו לשלטון בזכות השכבות החלשות. בתוכם ראש הממשלה ושר האוצר המכהנים כיום.

שופטי בתי הדין לעבודה, למרבה הצער, התיישרו עם מגמת הפוליטיקאים. הם יכלו לפרש את סעיף 296 לאור חוק יסוד כבוד האדם וחוקים אחרים המעניקים להם סמכות להעניק קצבה לתקופה העולה על זו הקבועה בחוק. הם לא עשו זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן עשרות בשנים? אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה, אמרו השופטים, אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה. איזו לוליינות משפטית צינית.

גם פטל הבינה כי בבית הדין לעבודה אין כל סיכוי שייעשה עמה צדק. היא ניסתה לפיכך דרך אחרת. היא פנתה למערכת בתי המשפט האזרחית. היא הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעת רשלנות נגד המוסד. בתביעה טענה כי המוסד התרשל כאשר יכול היה בקלות לדעת שהיא הגיעה לגיל 60 ולשלם לה את קצבת הזקנה.

במשפט שהתקיים בפני השופט עבאס עאסי הופיעה לבנה שוובכר, מנהלת מחלקת זיקנה ושאירים בסניף המוסד בירושלים. בעדותה מסרה שוובכר כי עד לשדרוג מערכות המחשב של המוסד בשנת 2008 אנשי המוסד לא יכלו לאתר מבוטחים מהסוג של פטל שמקבלים קצבה בענף אחד וזכאים לקבל קצבה גם בענף אחר. החל משנת 2008, המשיכה שוובכר בעדותה, בעקבות שדרוג מערכות המחשוב, המוסד החל ליידע את המבוטחים על זכותם לקצבאות.

למה אתם מיטיבים כל כך עם העם, הקשה השופט עאסי, הרי אנחנו השופטים פסקנו כי במדינת ישראל איש איש לגורלו. ״על כל מבוטח לברר בעצמו מהן זכויותיו ולהגיש תביעה כנדרש בדין״. לכן גם אחרי שמערכות המיחשוב במוסד השתכללו, סירבנו בתוקף להטיל עליכם כל חובה ליידע את המבוטחים על אפשרויות התביעה העומדות בפניהם.

כאלה אנחנו, השיבה שוובכר, עושי חסד.

השופט עאסי התרשם עמוקות מעדותה של שוובכר. מדהים, קבע השופט, ״יש לשבח את המוסד על פועלו״.

יאמר הקורא התמים, מה זה משנה אם יש חובה או אין חובה לעדכן, העיקר שהמוסד מעדכן. זה משנה מאוד ולא בכדי השופט עאסי מדגיש את הדברים. למעשה הוא נועל את שערי בית המשפט בפני כל אותם קשישים שהמוסד יפספס לעדכן אותם. מעבר לכך, אם אין חובה, המוסד יכול להחליט בכל עת כי הוא מפסיק להודיע לקשישים על זכויותיהם ושוב שערי בית המשפט יינעלו בפני אותם קשישים שיגלו באיחור כי היו זכאים לקצבת זקנה. הנה כלשונו של השופט: ״חשוב לחזור להדגיש, כי אי יידוע תובע קונקרטי על אפשרות זכאות לגמלה - אינה יכולה להקים את הזכאות לגמלה בהעדר תביעה לגמלה״.

בקיצור, לאחר שבע שנות התדיינות פטל גילתה כי בירושלים יש שופטים אבל צדק אין. השופט עבאס עאסי דחה את תביעתה ולא שכח לחייב אותה בהוצאות משפט לטובת המוסד בסך של 5,000 שקל.

כאן עולות שתי שאלות מטרידות. הראשונה, לגבי עדותה של שוובכר כי לפני שדרוג מחשבי המוסד לא ניתן היה לבצע הצלבות מידע בין אגפי המוסד. איך עדות זו מתיישבת עם העובדה שאנשי אגף הגבייה של המוסד ידעו מאז ומתמיד לקזז חובות של מבוטחים מקצבאות שהגיעו להם באגפים אחרים של המוסד?

השניה, נוגעת לאמירתו של השופט כי ״הביטוח הלאומי אינו בבחינת ביטוח אישי או תוכנית חיסכון״. מכאן מסיק השופט כי אובדן קצבאות זקנה לא גורם הפסד כספי לקשישים ולכן מותר למדינה לחמוס אותן אם לא הוגשה תביעה במועד. אולם המסקנה צריכה להיות הפוכה. אכן הביטוח הלאומי אינו ביטוח אישי ואינו חסכון. הוא הרבה מעבר לשני אלה. הוא הבטחון הסוציאלי שלנו. הוא אמור להיות הבטחה יצוקה בסלע של המדינה לאזרחיה, במיוחד לאלה שאיבדו במלחמות ישראל את היקר להם מכל. על זכויות סוציאליות אין ולא יכולה להיות התיישנות. זה אבסורד שאין כדוגמתו. ממשלה שטובת אזרחיה מול עיניה צריכה להיות מעוניינת שכל אזרח יקבל את מלוא זכויותיו גם אם איחר במימושן.