"תספורת" של 35 שנות גמלה לנכה צה"ל

מ' נפצע קשה בקרב והוא רק בן 21. וועדה רפואית של משרד הביטחון קבעה את אחוזי הנכות שהותירה בו הפציעה. מ' לא העלה בדעתו לבדוק את החלטת הוועדה. הדבר קרה לפני כשלושים ושמונה שנים. נפגעי הקרב באותה תקופה לא התנהלו מול משרד הביטחון עם עורכי דין. איש לא העלה על דעתו שרופאי משרד הביטחון יקפחו את מי שהקיז את דמו עבור המדינה. כולנו רצינו להאמין שהרופאים באים לוועדות עם לב חם ופתוח ולא עם דקדקנות יתר.

לפני כשלוש שנים גילה מ' כי רופאי משרד הביטחון קיפחו אותו. עיון בפרוטוקול הוועדה העלה כי הם ידעו שהוא סובל גם מצלקות בשטחים נרחבים בגוף. אולם הם לא העניקו לו אחוזי נכות עבור הצלקות. אולי מתוך טעות אנוש. אולי, אלוהים ישמור, מסיבה אחרת.

מ' פנה למשרד הביטחון וביקש את תיקון העוול. כעבור זמן קיבל הודעה כי אכן קופח והעוול יתוקן. רופאי הוועדה החליטו להוסיף לו 20 אחוזי נכות עבור הצלקות. כעת הוא מוכר כבעל 71 אחוזי נכות לצמיתות. מ' ברך על תיקון העוול. אולם כאשר קיבל את תגמולי הנכות גילה כי משרד הביטחון עשה לו "תספורת": העוול תוקן רק מיום שהגיש את בקשתו לתיקון העוול. את תוספת התגמולים עבור 35 שנות הנכות הקודמות הותיר משרד הביטחון בקופתו. מ' פנה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

מדוע אינכם משלמים לו את התוספת מיום הפציעה, שאלה השופטת חדוה וינבאום וולצקי את נציג משרד הביטחון. הנציג נתלה בסעיף 18 לחוק הנכים. זה קובע כי "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש תביעה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר מיום הגשת התביעה". התביעה של מ' לתוספת עבור הצלקות הוגשה רק לפני שלוש שנים. לכן אנו משלמים לו ממועד זה ואילך.

האם תשובה זו נכונה? תלוי בעיני המתבונן. משפטן עם לב פתוח כלפי נכי צה"ל יגיע למסקנה כי כשם שהם הקריבו עבור המדינה את בריאותם בלי חשבון רווח והפסד כך גם המדינה לא צריכה לדקדק עמם. משפטן כזה יראה בבקשה שהגיש מ' בקשה לעיין מחדש בתביעתו המקורית שהוגשה לפני 38 שנה. משפטן כזה יתקן את העוול שנעשה עמו באופן רטרואקטיבי. משפטן אחר יקבל בהבנה את הגישה הדקדקנית של משרד הביטחון לפיה כל בקשה שנכה צה"ל מגיש רואים בה תביעה חדשה המזכה את הנכה רק מיום הגשתה ואילך. התשובה לשאלה תיקבע אם כן לפי גישתו האישית של השופט היושב בדין.

את גישתה של השופטת חדוה וינבאום וולצקי שישבה במשפטו של מ' ניתן היה לגלות כבר בדרך שבה היא הציגה את הדילמה המשפטית: "לטעמי הדיון נסב סביב השאלה מהו הדין מקום שנכה ישן על זכויותיו לאורך שנים ועילת תביעתו התיישנה. האם ברבות הימים כאשר מסתברת לאותו נכה הטעות הוא רשאי לדרוש את שהגיע לו בעבר ממשרד הביטחון?".

השופטת מסבירה כי צריך להגן על משרד הביטחון כשם שיש להגן על חברות הביטוח. "זכותו של נתבע להוסיף ולנהל את חייו לאחר תקופה מסוימת מבלי החשש שלאחר שנים יידרש פתאום לתשלומים שונים". על רקע השקפה זו השופטת האשימה את מ' בכך שאין לו "כל אינטרס בערעור זולת רצונו לקבל תגמולים רטרואקטיביים שלא פעל לקבלם במשך 35 שנה... אין מדובר בנכה שלא היה מסוגל לכלכל ענייניו לכל אורך אותן השנים".

השופטת משבחת את משרד הביטחון על "מדיניות הדלת הפתוחה". יפה שהוא בכלל מאפשר לנכי צה"ל לשוב ולבקש לדון בשיעור נכותם. אולם מדיניות ליברלית זו צריכה איזון ולכן יש לקטום אותה בתקופה רטרואקטיבית מוגבלת. "אשר על כן", פסקה השופטת, "גם אם נפלה טעות בקביעת הוועדה לפני 38 שנה אין לטעמי לנכה זכאות לקבל היום תשלומים רטרואקטיביים".

השופטת דחתה את ערעורו של מ' אך עשתה עמו חסד ולא הטילה עליו הוצאות משפט. "רק מחמת העובדה שהנכה סובל מנכות גבוהה לא עשיתי הפעם הזו הוצאות הגם שהיה מקום לפסוק אותן", כך העידה השופטת על עצמה.

לאחרונה נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינה של השופטת חדוה וינבאום וולצקי. בפני שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן חזר מ' על טענתו כי פנייתו מלפני שלוש שנים למשרד הביטחון אינה בבחינת תביעה חדשה אלא השלמת הדיון בתביעה המקורית. עוד טען מ' כי נגרם לו עיוות דין המצדיק את התערבות בית המשפט העליון.

טענותיו של מ' לא שבו את ליבו של השופט פוגלמן. אין פה "שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת", קבע השופט. מעבר לכך, השופט פוגלמן נזף בנכה. אין לך אלא להלין על עצמך על כך שנמנעת מלתבוע את זכויותיך במשך 35 שנה. "עם כל הצער שבדבר", סיים השופט את החלטתו, "לא מצאתי כי התוצאה היא בבחינת עיוות דין המצדיק שבית המשפט העליון ידון בו".

גם השופט פוגלמן החליט שלא להטיל על מ' הוצאות משפט. בקשת הנכה לקבל רשות לערער לא הועברה אפילו לתגובת משרד הביטחון כך שלא נגרמה למשרד כל טרחה.