בג"צ: נכה שלא תובע תוך שנה את הביטוח הלאומי מאבד הכול

הגורל לא האיר פנים לצ'. בעיות רפואיות ונפשיות חמורות הפכו אותו לנכה בשיעור 100 אחוז לצמיתות. העובדה שהוא אינו יודע קרוא וכתוב גם היא לא הקלה עליו.

לפני 5 שנים ניחתה עליו מכה נוספת. צ' עבד אז כאיש אחזקה ונקלע במהלך עבודתו לוויכוח קשה עם פקח עירוני. האירוע טלטל אותו. 24 שעות לאחר מכן לקה בליבו.

צ' פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש הכרה כנפגע עבודה. הוא מילא בעזרת שכנו טופס תביעה והמתין בסבלנות לתשובה.

חלפו 3 שנים. צ' קיבל לביתו מכתב. הוא ניגש אל שכנו כדי שיקריא לו את המכתב. כתוב כאן שאתה זכאי לסיוע משפטי כדי לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בבית הדין לעבודה, אמר לו השכן. צ' לא הבין על מה מדובר ופנה אל המוסד. שם הסבירו לו כי לפני 3 שנים נשלחו לביתו שני מכתבים: האחד דחה את תביעתו להכרה כנפגע עבודה והשני היה המכתב שהוא מחזיק בידו.

צ' נעזר בסיוע משפטי והגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. נציגי המוסד מיהרו להגיש בקשה למחוק את התביעה על הסף. תביעה נגד הביטוח הלאומי, הסבירו לשופטת מיכל פריימן, מתיישנת תוך שנה מהיום בו נמסר למבוטח מכתב הדחייה של המוסד. במקרה זה חלפו שלוש שנים.

האם נציגי המוסד צדקו? אין חוק הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי היא שנה. קיימת תקנה שבושלה במשרד המשפטים. "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך", קובעת התקנה, "תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע". שופטינו אימצו בחום את עמדת המוסד כי מדובר בתקנה היוצרת התיישנות וגורמת לאובדן טוטאלי של זכויות המבוטח. הדרקוניות של התקנה, העובדה שמדובר בתקנה הסותרת במהותה חוק של הכנסת, העובדה שהתקנה סותרת את חוק יסוד כבוד האדם כל אלה לא הטרידו את שופטינו.

נחזור אל המקרה המזעזע של צ'. האם שלחתם אליו מכתב הדוחה את תביעתו, הקשתה השופטת פריימן. בוודאי ענו נציגי המוסד ושלפו העתק של מכתב דחייה. השופטת הבחינה כי על המכתב כתוב שהוא נשלח בדואר רשום וביקשה לראות את אישור הדואר הרשום. אין לנו אישור, הם ענו לה. אנו לא שומרים על האישורים יותר משנה.

"מקובלת עלי טענת המוסד כי אישורי הרשום אינם נשמרים במשך יותר משנה ואין אפשרות להוכיח את מועד הקבלה של מכתב הדחייה", קבעה השופטת פריימן ושילחה את צ' לביתו מבלי לדון בתביעתו לגופה.

צ' לא ויתר. הוא ערער לבית הדין הארצי לעבודה. שם ישבו 3 שופטים מקצועיים יגאל פליטמן, ורדה וירט-ליבנה ואילן איטח ושני נציגי ציבור לקישוט. ואיך התגברו שופטי בית הדין הארצי על העדר אישור הדואר הרשום? באמצעות "פרשנות משפטית". יש לפרש את חוק הביטוח הלאומי, קבעו השופטים, כך שהמוסד לא יהיה חייב בכלל לשלוח את מכתביו אל המבוטחים בדואר רשום. השופטים הסבירו כי פרשנות זו מיטיבה עם... המבוטחים דווקא. משלוח המכתבים בדואר רשום, הסבירו השופטים, הוא יקר ועלול לשתק את עבודת המוסד. במי יפגע שיתוק זה אם לא במבוטחים? ניסיון החיים והשכל הישר, הוסיפו השופטים, מלמדים שרוב רובם של דברי הדואר מגיעים ליעדם אף בדואר רגיל. לבסוף שלפו את הקלף האולטימטיבי: המבוטח אשם. כאשר ראה שהוא לא מקבל את מכתב הדחייה היה עליו לברר מה עלה בגורל בקשתו ולא לשבת ב"אפס מעשה".

צ' לא התייאש למרות שבשלב זה הסיוע המשפטי נטש אותו. הוא הגיש בכוחות עצמו עתירה לבג"צ. עתירתו הובאה בפני השופטים יצחק עמית, צבי זילברטל ואורי שהם.

ומה עשו שלושת שופטי "המעוז האחרון של האזרח"? הם שיבחו את בית הדין הארצי לעבודה על שבחנו "בכובד ראש, ביסודיות ובקפידה" את טענותיו של צ'. יש אמנם בעיתיות מסוימת לגבי פרק הזמן שהמוסד שומר את אישורי המסירה בדואר רשום, אבל אפשר להסתפק בזה שהמוסד יקים וועדה שתבחן את נהליו בעניין זה.

בקיצור, שבעה שופטים ושני נבחרי ציבור על פני שלוש ערכאות עמדו בפרץ ולא אפשרו לצ' להוכיח כי הוא זכאי להכרה כנפגע עבודה, הכרה שהוא כל כך זקוק לה למחייתו.

ואני רק שאלה קטנה מטרידה אותי: על איזה ניסיון חיים מתבססים שופטינו כאשר הם כותבים כי "רוב רובם של דברי הדואר מגיע ליעדם"? האם הם חיים כאן או בממלכה הבריטית? כי דוחות מבקר המדינה ואמצעי התקשורת בארצנו מתארים "ניסיון חיים" אחר בכל מה שקשור לדואר ישראל.