רופאי הביטוח: "את כבדת גוף עם השמנה חולנית"

ש' עבדה במוקד חברת הכבלים הוט. באחד הימים החליקה במקום עבודתה ונפלה לאחור על גבה.

פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי חקר ומצא כי ש' דוברת אמת. הוא הכיר בה כנפגעת עבודה. אולם כאשר תיקה הועבר לרופא המוסד זה החליט כי התאונה לא הותירה בה כל נכות לצמיתות. המוסד דחה לפיכך את תביעתה של ש' לגמלת נכות מעבודה.

ש' הגישה ערר לוועדה רפואית של המוסד. רופאי הוועדה נפנפו אותה. בפרוטוקול שנרשם על ידם הציגו אותה הרופאים כ"אישה כבדת גוף". הם תיארו אותה במילים "תובעת עם השמנת יתר חולנית". את תאונת העבודה שעברה הם כינו "חבלה סתמית".

גם חוות דעת של האורתופד המומחה ד"ר גד ולן אשר קבע כי התאונה הותירה אצל ש' נכות לצמיתות לא שכנעה את רופאי המוסד. חברי הוועדה התייחסו אל חוות דעתו בביטול מוחלט.

ש' הגישה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. נציג המוסד נאלץ להודות בפני השופטת יעל אנגלברג כי אכן נפלו טעויות בעבודת רופאי הוועדה והסכים להחזיר אליהם את התיק כדי לתקן את הטעון תיקון.

ש' שמחה על הודעת נציג המוסד אולם ביקשה כי תיקה יוחזר לוועדה בהרכב רופאים אחר. נפגעתי מדברי הרופאים, הסבירה לשופטת. אני מרגישה שהם מוּנעים משיקולים זרים על רקע אפליה בשל משקלי העודף. שיקולים אלה הובילו אותם להדביק לתאונה כינוי מזלזל: "חבלה סתמית". ש' הביעה את חששה שהרופאים הקודמים כבר "נעולים בהחלטתם הקודמת".

ומה קבעה השופטת אנגלברג, האם היא ראתה את עצמה כמופקדת על הגנת המבוטחת, על מניעת פגיעה ברגשותיה, על כך שהיא תקבל יחס הוגן מרופאי הוועדה? לא ולא. השופטת ראתה את תפקידה כשומרת שמם הטוב של רופאי הוועדה. את השופטת הטרידה האפשרות שהעברת התיק לרופאים אחרים תפגע ברופאים הקודמים. הנה כלשונה: "הקביעות הנוגעות להשמנת היתר יכולות להתפרש באופנים שונים ועל כן יש לאפשר לרופאי הוועדה להסביר את קביעותיהם בטרם ייחרץ שמם כרופאים מפלים".

בקיצור, השופטת אנגלברג התעקשה כי גורל זכויותיה של ש' יופקד מחדש בידי אותם רופאים ממש, הם ולא אחרים.

ש' לא ויתרה. היא פנתה לבית הדין הארצי לעבודה. שם זכתה לחמלה אך רק משופטת אחת. "מאחר שהביטויים שננקטו על ידי רופאי הוועדה מעוררים ספקות אם אכן נאמרו בהקשר רפואי אם לאו, הרי שבנסיבות אלו, ולו למען הסר ספק, שוכנעתי כי יש מקום להחזיר את הדיון לוועדה בהרכב אחר". כך קבעה השופטת ורדה וירט ליבנה. אולם למרבה הצער שני השופטים האחרים בהרכב, נשיא בית הדין הארצי יגאל פליטמן וחברו להרכב אילן איטח דחו מכל וכל את בקשתה של ש'. השניים סמכו על רופאי הוועדה כי הפעם הם יפרטו ויסבירו "את הרלוונטיות של מבנה גופה של המבוטחת ובכך יבואו על פתרונן הספקות אם הייתה אפליה או לא". לשני השופטים לא היה כל ספק כי רופאי הוועדה לא יהיו נעולים בעמדתם ויבחנו את נכותה של ש' בלב פתוח ובנפש חפצה.

אם בית הדין הארצי לעבודה לא מסוגל לראות את עלבוני ואת חששותיי, אולי בית המשפט הגבוה לצדק יוכל, חשבה ש' בינה לבינה והגישה עתירה לבית המשפט העליון.

בעתירתה התמקדה ש' בתופעה של אפליה בשל השמנת יתר. היא הפנתה את שופטי העליון לספרות אקדמית המצביעה על כך ש"גם לאנשי מקצוע בתחום הבריאות קיימת הטיה חזקה והם מחזיקים בסטראוטיפים ובתפיסות כוללניות כלפי אנשים במשקל גבוה, אשר נתפסים בעיניהם כאנשים מוצלחים פחות ובעלי תכונות שליליות. אפליה על רקע משקל עודף עלולה לגרום לטעויות באבחון או להימנעות מטיפול, באופן הפוגע בבריאות". כל שאני מבקשת הוא שענייני ייבחן על ידי רופאים אחרים, הוסיפה ש'.

השופט צבי זילברטל דחה את עתירתה של ש' על הסף. השופט הסכים ש"ייתכן כי הרופאים יכלו להתבטא באופן מעט יותר רגיש". אולם תנוח דעתך, הבטיח לש', רופאי הוועדה יסבירו לך מהי הרלוונטיות של מבנה גופך למצבך הרפואי ו"בכך יש כדי להביא להסרת הספקות ולענות לטענות שהעלית".

בכל מקרה, הוסיף השופט אם החלטת רופאי הוועדה לא תניח את דעתך, דלתות מערכת הצדק פתוחות בפניך.

ואני ברשותכם מבקש להוסיף את דעתי: כאשר הרופאים לובשים את החלוקים הלבנים הם עוסקים בעבודת קודש של ריפוי חולים. במילוי תפקיד זה הם הכי קרובים לאלוהים. אם רופאים אלה מוּעדים, ראוי להתנהג עמם בסלחנות.

אולם הרופאים היושבים בוועדות הרפואיות אינם עוסקים ברפואה. אסור לרחם ואסור לגונן עליהם. כאשר הם מלבינים את פניהם של מוכי גורל הם חוטאים לא רק כלפיהם. הם מוציאים שם רע לרפואה בארץ וגם למערכת המשפט. אסור לנהוג עמם בכפפות של משי. מוטב להרחיק אותם מהוועדות הרפואיות. ויפה שעה אחת קודם.