הביטוח הלאומי: "קחו את תשובות הפקידים שלי בערבון מוגבל"

כחודש לפני יום הולדתה ה- 62 פנתה רחל מזרחי למוסד לביטוח לאומי וביקשה לברר אם היא זכאית לקצבת זקנה.

כמה את משתכרת בחודש, שאלו אותה במוסד. 4,300 שקל, ענתה מזרחי. וכמה בעלך? הוא מתקיים מקצבת נכות של 5,000 שקל, השיבה מזרחי.

בישראל בני זוג המשתכרים יחד מעל 8,000 שקל לחודש נחשבים ל"מסודרים", את לא זכאית לקצבת זקנה, הודיעו לה במוסד בפסקנות.

מזרחי נמנית על אותם ישראלים שעדיין מאמינים כי משרתי הציבור יודעים על מה הם מדברים ורק טובת האזרח עומדת אל מול עיניהם. היא קיבלה את מה שנאמר לה כתורה מסיני ולא הגישה תביעה לקבלת קצבת זקנה.

אולם כשנתיים לאחר מכן, נודע לה באקראי מאדם אחר העובד במוסד כי היא דווקא כן הייתה זכאית לקצבת זקנה. מזרחי מיהרה להגיש תביעה וזו אכן אושרה לה. אולם כשהחלה לקבל את הקצבה התברר לה לתדהמתה כי מתוך השנתיים שחלפו עד שהגישה את התביעה, המוסד עשה לה תספורת של שנה אחת. איפה נעלמו 12 קצבאות, שאלה מזרחי בדאגה.

פקידי הביטוח הלאומי הפנו את מזרחי לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. על פיו המוסד גוזל קצבאות מנכים ומקשישים המאחרים ביותר משנה להגיש תביעה למוסד. אל סעיף דרקוני זה, שאפילו המחוקק של סדום ועמורה לא העז לחשוב עליו.

את מי סעיף 296 מכשיל? את בני השכבות החלשות, שאינם מודעים לזכויותיהם, או שלא הצליחו להתאושש מאסונם כדי להתארגן ולהגיש תביעה תוך שנה. כך יוצא שנכים וקשישים רבים, רבים מידי, מאבדים את זכויותיהם כך סתם, ללא כל הצדקה.

ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? אותן ממשלות שעלו לשלטון בזכות בני השכבות החלשות. חתומים עליו ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, שר הרווחה דאז אלי ישי ושר האוצר דאז סילבן שלום.

נחזור אל מזרחי. היא פנתה לבית הדין לעבודה וביקשה את 12 הקצבאות שנגזלו ממנה. בסך הכול 22,404 שקל. בבית הדין טענה כי עובדי המוסד הטעו אותה ובגללם איחרה להגיש למוסד את תביעתה לקצבת זקנה.

נציג המוסד מיהר להגיש בקשה לדחות את תביעת מזרחי על הסף. היא טוענת שעובדי המוסד התרשלו בייעוץ שנתנו לה, טען הנציג. זו תביעת נזיקין. הסמכות הייחודית לדון בתביעה כזו היא בבתי המשפט האזרחיים.

מזרחי נאלצה למחוק את תביעתה בבית הדין לעבודה אולם היא לא ויתרה. היא הגישה אותה מחדש בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. גם כאן נציג המוסד הזדעק להגיש בקשה למחוק את התביעה על הסף. אין סמכות לבתי המשפט האזרחיים לדון בתביעה כזו, הסמכות היא לבתי הדין לעבודה, כך טען.

הטענה קוממה את הרשם הבכיר בנימין בן סימון. לטעון דבר והיפוכו בשני בתי משפט שונים זה חוסר תום לב, הסביר לנציג המוסד. "אין זה נכון שהאזרח יישאר ללא פורום משפטי שידון בטענותיו". מעבר לזה, הוסיף, אתה צודק "שהפורום ההולם ליישוב הסכסוך הוא בית המשפט לתביעות קטנות וזאת כיוון שמדובר בתביעת נזיקין שבבסיסה תביעה ברשלנות כנגד מי מעובדיו של הביטוח הלאומי".

לעיצומה של התביעה, הרשם בן סימון קבע כי "עדותה של המבוטחת שכנעה אותי כי היא אכן יצרה קשר עם מי שנחזה לסמכות של הביטוח הלאומי וקיבלה תשובה מוטעית. בעוד שהמבוטחת ציינה שמות של עובדים עמם דיברה ושמסרו לה לטענתה מידע מוטעה, לא עשה המוסד דבר כדי להעיד את אותם עובדים על מנת לבדוק האם מסרו למבוטחת מידע מוטעה אם לאו".

מעבר לכך, הוסיף הרשם, מהצהרתו של נציג המוסד בבית הדין לעבודה עולה שהמוסד עצמו לא סומך על עובדיו שישיבו תשובות נכונות לאזרחים הפונים אליהם. הנה כך הצהיר נציג המוסד: "מדיניות המוסד גם במוקד הטלפוני להגיד לאנשים תגישו תביעה כי מה שאנו אומרים זה בערבון מוגבל".

לסיכום, פסק הרשם, מזרחי הוכיחה כי עובדי המוסד התרשלו כלפיה כאשר הטעו אותה וגרמו לה לא להגיש את התביעה בזמן.

אילו הרשם היה מסיים בכך את פסק דינו היינו כולנו נושמים לרווחה ואומרים יש מי שיגן עלינו לעת זקנה. אלא שכאן עשה הרשם תפנית. בקטנה.

בכל זאת גם את התרשלת קצת, אמר למזרחי. כמו המוסד שלא סומך על עובדיו, גם את לא היית צריכה לסמוך עליהם והיה עליך ליתר זהירות להגיש תביעה למוסד. בקיצור, הרשם עשה למזרחי תספורת קטנה של 20 אחוז. למה דווקא 20 אחוז? ככה. לפי שיטת האצבע.

בסופו של יום, הרשם בן סימון פסק כי המוסד חייב להשיב למזרחי סכום של 18,000 שקל (במקום 22,404 שקל) לאחר קיזוז 20 אחוז בגין רשלנות תורמת. כמו כן הרשם חייב את המוסד לשלם למזרחי הוצאות משפט בשיעור של 1,000 שקל.