אחריות יוצרי סיכון לנזקי האדם הפשוט

ביום 24.7.17 התקיים כנס בלשכת עורכי הדין בתל אביב בו ניתנה לנו ההזדמנות להרצות את דעתנו לפיה תאגידים יוצרי סיכון חייבים לשאת בנזקי האדם הפשוט בכל עת שהוא נפגע מהתממשות הסיכון.

בתחתית מסגרת התמונה במבוא למאמר זה תמצאו את אחריות תאגידים יוצרי סיכון.

להלן סרטון ההרצאה בלשכת עורכי הדין:

בתמונת הכותרת למאמר זה תמצאו קישור למצגת ההרצאה.

אנו מקווים שעמדה זו תאומץ בעתיד במלואה על ידי בתי המשפט בישראל.

בברכה,

חיים קליר

להלן ההרצאה הכתובה:

עליית מעמד האדם הפשוט

אם תשאלו היסטוריונים מהו התהליך ההיסטורי המשמעותי ביותר שחל במאתיים השנים האחרונות רבים מהם יאמרו: עליית מעמדו של האדם הפשוט.

מהפכות ששטפו בשנים אלה את כדור הארץ פתחו גם בפני האדם הפשוט את האפשרות ליהנות מפירות הכלכלה. המוז'יקים ברוסיה, המשרתים באנגליה, המוני העם בצרפת, העבדים בארצות הברית וציבורים שלמים באמריקה הדרומית שעד לאותןן שנים נדחקו החוצה, החלו לקחת חלק בקביעת גורלם.

בשמונה במאי 1942 נשא סגן נשיא ארצות הברית הנרי וואלאס את "נאום המאה של האדם הפשוט" שנחשב לאחד הנאומים פורצי הדרך במחשבה האנושית:

"המאה אליה אנו באים, המאה שתבוא בעקבות המלחמה יכולה וחייבת להיות המאה של האדם הפשוט. אסור שיהיה אימפריאליזם כלכלי. מצעד החירות של 150 השנים היה מהפכה נהדרת של העמים. התחוללו המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית, המהפכות באמריקה הלטינית, המהפכה הרוסית. כולן דיברו בשם האדם הפשוט. חלקן התבצעו בהפרזה אבל אנשים פרצו דרכן אל האור".

מהפכות אלה לא פסחו על עולם המשפט בכלל ועל עולם הביטוח והנזיקין בפרט.

כך בתחום הביטוח: בעוד שבמאות הקודמות רק אנשים שהשתייכו לשכבה דקה מאוד של סוחרים ובעלי עסקים רכשו ביטוחים, כיום גם האדם הפשוט קונה ביטוח. במדינת ישראל לדוגמא כחמישה וחצי מיליון איש רכשו ביטוחים סיעודיים.

משוכות בלתי עבירות

אבל אם בבואו לממש את זכויותיו יוצבו בפני האדם הפשוט משוכות בלתי עבירות זכויותיו ירוקנו מתוכן.

בספרו של גבריאל גרסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מתואר מרד עקוב מדם, שהסתיים בכך שנשיא הרפובליקה ניאות להעניק גמלאות ללוחמים הוותיקים.

המורדים הניחו את נשקם.

אלא שאז הסתבר כי הנשיא היתל בהם. לוחם שבא לממש את זכויותיו, חויב לעבור וועדה מיוחדת שבדקה לפני ולפנים, בדקדקנות יתר, את תיקו.

"זו התנקשות בזכויות", זעק מנהיג המורדים כשהבין כי סידרו אותו. "הלוחמים ימותו מזקנה בצפייה לדואר", המשיך ואיים להכריז שוב מלחמה עד מוות.

הוא הדין בתביעות נזיקין. נביא שתי דוגמאות:

הורה השתתף במצוות הקמת סוכה בגן הילדים של בתו. כדי להניח את הסכך על גג הסוכה עלה על סולם. כשהגיע לשלב החמישי החל הסולם להתנדנד. ההורה איבד את שיווי משקלו. הסולם התהפך וההורה נחבל.

בעלי הגן היו מבוטחים בתאגיד הביטוח החקלאי. זה האחרון סירב לפצות את ההורה על נזקיו בטענה שאין למבוטחים כל אחריות.

תביעת ההורה הונחה על שולחנו של השופט הבכיר ג'מיל נאסר.

דיני הנזיקין מבוססים, לא רק בארצנו, על הציווי המקראי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

אבל בשורה התחתונה, הכול תלוי בהשקפתו של השופט היושב בדין. במי הוא השופט רואה "רֵעַ" שעליו הוא אמור להגן. אם האמפתיה שלו נתונה לתאגידים הגדולים, השופט יהא "קפדן כשמאי". הוא ידרוש ראיות הקשות להבאה וייתלה בכל נימוק כדי להגן על טייקוני הביטוח.

לעומת זאת, אם האמפתיה שלו נתונה לאלמנות ליתומים ולנכים הוא יהא "ענוותן כהלל" ויצא מגדרו כדי למצוא עבור הנפגעים "צד זכות בדין".

שופט ענוותן כהלל

כיצד נהג השופט ג'מיל נאסר?

הנפגע לא הוכיח כי בסולם היה פגם כלשהו טענו נציגי הביטוח.

הסולם הוא של המבוטחים שלכם, השיב השופט. אתם הייתם צריכים להוכיח כי הסולם היה תקין לחלוטין וזאת לא עשיתם.

השופט נאסר יגע ומצא לטובת הנפגע נימוק נוסף: בעלי הגן והגננת כמחזיקי מקרקעין אחראים לשלומם של המוזמנים למתחם של הגן. במסגרת אחריות זו הייתה מוטלת עליהם חובה לפקח על הכלים שנעשה בהם שימוש במהלך הקישוט של הגן. אין ספק כי פיקוח כזה לא היה. גם לא הוכח כי ניתנו הנחיות לגבי מה מותר ומה אסור במהלך פעילות ההורים בגן הילדים.

השופט נאסר הגיע אם כן למסקנה כי ביטוח חקלאי כמבטחי בעלי הגן אחראים לנפילתו של ההורה והם חייבים לפצות אותו על נזקיו בכפוף לרשלנות תורמת של שלושים וחמישה אחוז מהנזק. זאת "נוכח מהות הפעולה שבוצעה שהיא פעולה יחסית פשוטה, נוכח היותו אדם מבוגר שבמהלך עבודתו השוטפת כעובד רפאל היה מודע לשימוש בסולמות לצורכי עבודה ולזהירות המתבקשת במקרים כאלה, לעובדה שהוא לא ביקש עזרה של אחרים בסביבתו עת עלה על הסולם וכן לעובדה כי לא בחן את יציבות הסולם בטרם עלה עליו".

יש מי שיבוא בטענות אל השופט נאסר על שהפחית מהפיצויים אשם תורם. אולם תארו לעצמכם מה היה גורלו של פ' אילו תיקו היה מונח על שולחנו של שופט "קפדן כשמאי".

שופטת קפדנית כשמאי

עוזרת בית מבוגרת נפלה מסולם במהלך עבודתה בבית אדוניה. תביעתה נגד תאגיד הביטוח הפניקס שביטח את מעבידיה, הונחה על שולחנה של השופטת הדס עובדיה בבית משפט השלום בנתניה. זו האחרונה, להבדיל מהשופט נאסר שקבע כי החובה להוכיח קיומו של פגם בסולם אינה מוטלת על הנפגע אלא דווקא על תאגיד הביטוח, קבעה כי עוזרת הבית היא זו שחייבת להוכיח את הפגם בסולם שסופק לה על ידי מעבידיה.

השופטת עובדיה נתפסה גם לכך שעוזרת הבית בגילה המתקדם צברה ניסיון רב בשימוש בסולמות בעת ניקוי דירות של אחרים. העוזרת הודתה כי אפילו את ביתה שלה היא מנקה בעזרת סולם. לכן "גורם הסיכון הנוגע לעליית העוזרת על הסולם... הינו גורם סיכון טבעי אשר עוזרת בית סבירה מודעת אליו ואף יכולה להישמר מפניו". השופטת הדס עובדיה דחתה מכל וכל את תביעת העוזרת תוך חיובה בהוצאות משפט כואבות.

חכמי התלמוד החליטו לפני כאלפיים שנה באיזו חברה הם רוצים לחיות. "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל' עמוד ב').

כעת עצמו עיניים ותחליטו איזו מדינה אתם רוצים לראות כשתפקחו אותן: האם מדינה בדמותו של השופט ג'מיל נאסר מעכו או בדמותה של השופטת הדס עובדיה מנתניה?

הציל ילדה מאונס ונורה על ידי האנס. מי אחראי?

סמוך לשעה עשר בלילה הופיעה ילדה בת 12 בפתח חנות הבגדים של אברהם לוי במדרחוב של צפת. הילדה הייתה נפחדת ונסערת. היא ביקשה מלוי הגנה מפני אדם שעקב אחריה וניסה לאנוס אותה. לוי לא חשב פעמיים. הוא נתן לילדה מחסה בחנותו, יצא אל התוקף ודיבר על ליבו. עזוב את הילדה לנפשה, ניסה לשכנע אותו בטוב. התוקף שלף אקדח וירה בלוי 5 כדורים מטווח אפס.

לוי נפצע קשה ביותר. לאחר טיפולים וניתוחים רבים נותר משותק בגופו, מרותק לכיסא גלגלים לכל ימי חייו עם נכות צמיתה בשיעור 100 אחוז. במשפט הפיצויים התברר כי התוקף-האנס סובל מהפרעת אישיות קשה. אף על פי כן הוא הועסק כשומר בתאגיד השמירה. זה האחרון, כדרכם של תאגידים עסקיים, מתוך שיקולים של תאוות בצע, לא השקיע משאבים בסינון מאבטחים המסוכנים לציבור. מאותם שיקולים הוא גם לא טרח לאסוף בסוף יום העבודה את הנשקים של עובדיו. גם משרד הפנים לא השקיע בסינון מופרעים מקבלת רישיון להחזקת נשק.

אין ספק שתאגיד השמירה ומשרד הפנים, כל אחד בהתנהלותו, יצרו סיכון לציבור כאשר הפקידו נשק בידי אותו אנס. האם יצירת הסיכון מטילה על תאגיד השמירה ועל משרד הפנים אחריות לפצות את לוי עבור נזקיו?

עלתה על רכבה עם כאבי ראש ופגעה ברכב אחר. מי אחראי?

הילה אטיאס סבלה מירידות לחץ דם וחוותה התעלפויות מעת לעת. באחד הבקרים קמה אטיאס עם כאבי ראש. הדבר לא מנע ממנה לעלות על רכבה ולנהוג בו. בהמשך התעלפה, איבדה את השליטה על ההגה וגרמה לתאונה.

אין ספק כי התנהלותה של אטיאס יצרה סיכון בדרכים. האם יצירת הסיכון מטילה עליה אחריות לתאונה?

מי עומדת אל מול פני השופט: טובת האזרחים או טובת התאגידים

במדינות שטובת אזרחיהן היא העיקר, כמו בניו זילנד, דיני הנזיקין והביטוח רואים אל מול עיניהם קודם כל את טובת האדם הנפגע. האינטרס של הנפגע גובר על זה של יוצרי הסיכון. השופטים במדינות אלה מטילים על יוצרי הסיכון אחריות אוטומטית לנזקי הנפגע בכל פעם שהסיכון מתממש.

במדינות שטובת התאגידים העסקיים היא העיקר, בתי המשפט לא מסתפקים בעובדה שהתאגיד העסקי יצר סיכון. במדינות אלה בתי המשפט רואים את עיקר תפקידם בהגנה על יוצר הסיכון. לנקודת מבט זו קוראים במילים המכובסות "צדק" "איזון אינטרסים" ו"אשם תורם". במדינות אלה השופטים מצדיקים את חשיפת האזרח הפשוט לסיכונים שיוצר התאגיד העסקי כאשר פעילותו של התאגיד העסקי "מיטיבה עם הציבור". במדינות אלה השופטים חרדים לכך שהתאגיד העסקי לא ירוויח חס וחלילה פחות אם יידרש להשקיע משאבים בהגנה על האזרח. במדינות אלה השופטים מבקרים לעיתים דווקא את הנפגע ומרבים להגיע למסקנות ש"הנסיבות מצדיקות" לגלגל את הנזק במלואו או מקצתו על הנפגע שלא נזהר מספיק.

ומה בישראל? אצלנו הכול תלוי בשאלה מי הוא יוצר הסיכון, האם הוא תאגיד עסקי או שמא הוא אדם פשוט. כאשר יוצר הסיכון הוא תאגיד עסקי, המזהם את האוויר והמים, או מציף את הרחובות בנשק מסוכן, בתי המשפט מפעילים עליהם סטנדרטים הנהוגים במדינות העולם השלישי. כך במקרה הבלתי נתפס של הירי במדרחוב בצפת, לוי נותר בסוף המשפט בלא פיצויים. למרות שפעל על פי הציווי המוסרי והחוקי של "לא תעמוד על דם רעך". השופט אשר קולה מבית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי אמנם תאגיד השמירה יצר את הסיכון אך הוא לא היה צריך לצפות כי הסיכון יתממש ועובר אורח תמים ייפגע מהנשק שהושם בידי אדם בעל אישיות רעועה.

לעומת זאת כאשר יוצר הסיכון הוא האדם הפשוט, הסטנדרטים הנדרשים ממנו הם כמו בניו זילנד.

כך במקרה של אטיאס שיצאה לנהוג עם כאבי ראש. השופט נצר סמארה מבית משפט השלום בתל אביב הטיל עליה, מבלי להסס, את מלוא האחריות לנזקי התאונה. הוא קבע כי אטיאס אשמה בעצם יצירת הסיכון ולא המשיך לבדוק דברים נוספים כפי ששופטינו נוהגים לעשות כאשר יוצר הסיכון הוא תאגיד עסקי. פסק הדין של השופט סמארה צודק. אך למה הכלל הצודק שהופעל בו כלפי אישה מן היישוב לא מופעל גם כלפי התאגידים העסקיים?

הלוואי וזה היה הנושא המרכזי בבחירות המתקרבות: הדרישה ששופטינו יתייחסו אל התאגידים העסקיים כמנהג השופטים בניו זילנד. כאשר תאגיד עסקי יוצר סיכון שיישא באחריות לכל נזק שנגרם לנו. כאשר תאגיד ביטוח מתעלל בנו שישלם על כך ביוקר. כאשר רשויות הפיקוח מפקירות אותנו שהמפקחים ישלמו בכיסאם ובכיסם ולא יקבלו בונוס על הפקרת השמירה: ג'וב בתאגיד העסקי שעליו הוא אמור לפקח. מי יודע, אולי בליל הבחירות הבאות נלך לישון בישראל ונתעורר בבוקר בניו זילנד.

עמדת השופטת דליה דורנר בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם

מאיר סבג נחבל בעורפו כאשר דוד אמסלם שגלש אחריו במגלשת מים אל תוך הבריכה נחת על ראשו. התקנת המגלשה הסתיימה חודש לפני התאונה ובבדיקת מומחה בטיחות היא נמצאה תקינה. המתקן הופעל על ידי שני עובדים. האחד שישב במעלה המגלשה שימש כמשלח והורה לגולשים שגלשו זה אחר זה אימתי לגלוש. תפקידו של העובד השני, שעמד בבריכה, היה לקלוט את הילדים שבין הגולשים.

סבג תבע את נזקיו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מבעלת הבריכה, ממפעיליה ומבטחיהם.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת ועקנין: הפגיעה היא פרי סיכון יום יומי אשר המשתמשים במתקן צריכים לקחת אותו בחשבון. להבדיל מהמשפט שהתנהל בועקנין שם המומחה העיד על הפעולות הנדרשות למניעת הסכנה. סבג לא הוכיח שהיה צריך לנקוט אמצעי בטיחות ובשלט על המתקן צוין כי האחריות לנזק מוטלת על הגולש.

סבג ערער לבית המשפט העליון. השופטת דליה דורנר סקרה את עמדת הפסיקה עד כה. לפי גישת השופט ברק בפסק הדין מרצלי 145/80 יוצר סיכון ספציפי יישא באחריות לנזק בהתקיים שני תנאים: על הסיכון להיות בלתי סביר והמזיק לא נקט אמצעי זהירות סבירים. סבירותם של אלה נקבעת על פי מדיניות משפטית. אמת המידה לקביעת מדיניות משפטית מבוססת על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. היינו, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי, עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק, האינטרסים הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון.

השופטת דורנר סבורה כי אמות המידה של הפסיקה הקיימת אינן מספקות נוסחה המובילה את בית המשפט לפתרון במקרים ספציפיים. "על בית המשפט להעריך בכל מקרה את מידת העניין הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון, את ההסתברות לקרות הנזק ואת עלותם של האמצעים למניעתו. כך שככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק".

השופטת דורנר סבורה שנקודת המוצא הראויה צריכה להיות כי יוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק, ובלבד שהסיכון היה ניתן לחיזוי. השופטת דורנר מציעה זאת כ"הנחת עבודה". הצדק דורש כי מי שיישא בעלות הנזק הוא הגורם לנזק ולא הנפגע. במקרה של סבג, גלישה מגובה של שבעה מטרים יוצרת תאונה שאחד מסיכוניה הצפויים הוא פגיעת הגולשים זה בזה.

הסכנה שבה מדובר היא מגלישה לא מתואמת, כלומר, מגלישה בעת שהמגלשה או מקום הנחיתה בבריכה אינם פנויים, העלולה לגרום חבלה לגולשים, בין שהם על המגלשה ובי שהם בבריכה. זו סכנה צפויה, הסתברותה גבוהה והנזק הצפוי הוא ניכר. גם הוצאות המניעה במקרה זה הן נמוכות יחסית לנזק הצפוי. כל שנדרש הוא העסקת משלח שלא יניח לאיש לגלוש בטרם יתפנו המגלשה ומקום הנחיתה בבריכה. גם אין מדובר בשירות חיוני, והאינטרס הציבורי במתן השירות הוא אך בשעשוע שהוא מספק. ברי, כי בנסיבות אלה לא הייתה כל עילה לסטות מן הכלל המטיל אחריות על המזיק.

הוכחת האמצעים למניעת הסיכון: דורנר סבורה שאמצעי הזהירות לא היו טעונים הוכחה על ידי מומחה. הם מתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה, שאותה ניתן היה למנוע על ידי אמצעי זהירות פשוט. המשלח לא פיקח כראוי על תנועת הגולשים בנוסף לכך שעל ברכי המשלח ישבה נערה. עובדו של המפעיל לא מילא תפקידו כהלכה ומכאן אחריות המפעיל. בעלת המגלשה אחראית כבעלת מקרקעין כתוצאה מסיכון שנוצר על ידי הפעלת המגלשה.

הנה כי כן בית המשפט העליון הלך במקרה זה כמעט עד לאימוץ מלא של עמדתנו לפיה תאגידים יוצרי סיכון צריכים לשאת בנזקי האדם הפשוט שנפגע מהתממשות הסיכון.