קצבת הזקנה קוצצה בטעות משך 30 שנה ומי אשם? הקשישה

שולה גרשון בת התשעים הגיעה לגיל פרישה לפני כשלושים שנה. המוסד לביטוח לאומי אישר לה קצבת זקנה בסכום של 1,400 שקל לחודש (בערכים של היום). גרשון היא אישה תמימה שעבדה כל חייה כטבחית. היא שייכת לסוג האנשים המאמינים כי מוסדות המדינה נמצאים שם עבורם ואין סיכוי שיקפחו אותם. בלבה של גרשון לא התעורר כל ספק. היא הייתה אסירת תודה על המעט ששולם לה.

לפני כשנתיים הגיעה גם בתה של גרשון בשעה טובה לגיל פרישה. או אז גילתה גרשון לתדהמתה כי הבת מקבלת קצבת זקנה גבוהה בהרבה מזו שלה.

גרשון פנתה למוסד וביקשה לברר מדוע קצבתה קטנה מקצבת בתה. מצטערים, ענו במוסד, הייתה לנו טעות חישובית. במקום לשלם לך קצבה בסכום של 1,900 שקל לחודש שילמנו לך 1,400 שקל בלבד. בסך הכל הפרש של 500 שקל לחודש. לא נורא. הטעות תתוקן.

גרשון ציפתה כי הטעות אכן תתוקן והיא תקבל את כל ההפרשים שקוצצו ממנה במהלך כשלושים השנים שחלפו. אולם מהר מאוד הסתבר לה כי לא רק הטייקונים עושים תספורות לאזרחי המדינה. גם מוסדות השלטון. בקיצור, המוסד סרב לשלם לה את מלוא ההפרשים שקוצצו ממנה במהלך שלושים השנים. הוא שילם לה את הפרשי שבע השנים האחרונות בלבד. את הפרשי עשרים ושלוש השנים הקודמות סירב בתוקף לשלם. גרשון לא ויתרה ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

מדוע אינכם משיבים למבוטחת את כל מה שקוצץ ממנה, הרי עשיתם טעות שאתם לא חולקים עליה, שאלה השופטת נטע רות את נציג המוסד.

במדינת ישראל יש חוק התיישנות הקובע כי תביעות עבור תקופה של מעל שבע שנים מתיישנות, ענה נציג המוסד. שילמנו לה את הפרש הקצבאות תמורת שבע השנים שלא התיישנו ומה שהתיישן נותר בקופת המוסד.

בחוק ההתיישנות יש גם חריגים, הזכירה השופטת לנציג המוסד. אחד מהם קרוי "התיישנות שלא מדעת". חריג זה קובע כי מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות רק מרגע שהתובע מוּדָע לעוול שנעשה לו. במקרה שלנו, מבהירה השופטת, המבוטחת גילתה את העובדה שהמוסד מקצץ לה 500 שקל מידי חודש רק לפני פחות משנתיים. מאז ועד שהגישה את תביעתה לתיקון העוול לא חלפה תקופת ההתיישנות.

נכון שבחוק ההתיישנות יש גם חריגים, הודה נציג המוסד, אבל החריגים לא חלים על המוסד. לכן המוסד פטור מלתקן את הטעויות החישוביות שלו מעבר לשבע שנים אחורנית גם אם האזרח לא היה מוּדָע לטעות.

השופטת הזכירה לנציג המוסד כי "מדובר בתביעות בתחום הביטחון הסוציאלי". עובדה זו מחייבת שעל תביעות המוגשות נגד המוסד יחולו גם חריגי חוק התיישנות הבאים להיטיב עם המבוטחים.

בשלב זה עבר נציג המוסד להטחת האשמות נגד הקשישה. אין לה לקשישה אלא להלין על עצמה, טען. הקשישה לא יכולה ליהנות מהחריג משום שהייתה יכולה בזהירות סבירה למנוע מהמוסד לטעות בגובה קצבת הזקנה שלה. מי מנע מהקשישה לברר את טעויות החישוב שהמוסד עשה?

השופטת דחתה גם טענה זו. כדי לענות על השאלה אם גרשון הייתה יכולה בזהירות סבירה למנוע את הטעות של פקיד התביעות יש לבדוק את מהות הקצבה המשולמת, את זהות המבוטחת ואת זהות הגוף המשלם.

באשר למהות הקצבה: מדובר בקצבת זקנה אשר גם אם היא משולמת במלואה "ניתן לשאול האם אכן יש בה לספק את המינימום הנדרש לקיום בכבוד למי שהגיע לגיל זקנה".

באשר לזהות המבוטחת: מדובר בעובדת לשעבר, קשת יום, שאיננה ילידת הארץ, שהועסקה במהלך שנים ארוכות כטבחית והשליכה יהבה על מוסדות המדינה. מדובר בסוג אנשים שאינם מעלים בדעתם כי בחישוב קצבתם תיפול שגגה שתביא במהלך שנים ארוכות לקיפוח מהותי של זכויותיהם. "לאור נסיבותיה האישיות יהיה זה נכון להניח כי הקשישה לא העלתה על דעתה כי בשל טעות של המוסד משולמת לה קצבת זקנה, לאחר שנים ארוכות של עבודה, שהינה נמוכה משמעותית מזו לה הייתה זכאית על פי החוק".

באשר לזהות הגוף המשלם: אתם מוסד של המדינה העוסק בעיקר באוכלוסיות מוחלשות ובתביעות למימוש זכויות סוציאליות בסיסיות. השנים שחלפו לא גרמו לכם לאבד את הנתונים הנכונים לחישוב קצבתה של הקשישה.

השופטת גם מזכירה את המגמה ההולכת ומתגבשת כיום בפסיקת בתי המשפט לפיה יש "להצר את תחולת ההתיישנות, נוכח ההכרה בחשיבותה ובמעמדה של זכות הפנייה לערכאות".

בסופו של יום השופטת נטע רות הורתה למוסד להשיב לקשישה את כל התספורות שעשה לקצבאותיה משך שלושים השנים שחלפו.

עכשיו תעצמו עיניים לרגע ותחשבו איזו מדינה נפלאה הייתה יכולה להיות לנו לו כל השופטים היו פוסקים כמו השופטת נטע רות.