שדדו, היכו וחטפו יהודי. הביטוח הלאומי: לא מדובר בפעולת איבה
חייו של כפיר אוחנה, יחד עם חייהם של אשתו וארבעת ילדיו, השתנו לבלי הכר בלילה חורפי אחד והוא בן 37 בלבד.
באותו לילה, בשעה 2:30 לפנות בוקר, יצא אוחנה עם משאית עמוסה תערובת מזון לעופות. המטען יועד אל היישוב בית יתיר שבהר חברון. כעבור שעה, הגיע אל מחסום תרקומיה, נבדק על ידי שוטרי המחסום ועבר את הקו הירוק. זמן קצר לאחר מכן, הבחין אוחנה ברכב משטרה. על גגו הבהבה "צ'קלקה". בתוכו ישבו 4 שוטרים. השוטרים עקפו את אוחנה. דרך מערכת הכריזה של הרכב המשטרתי, הורו לו לעצור בצד.
אוחנה ציית. השוטרים יצאו מרכבם והתקרבו. לפתע, ללא התראה, החלו לנפץ את שמשות תא הנהג.
אוחנה נכנס להלם. כעת הבין כי הארבעה אינם אלא מחבלים אשר התחזו לשוטרים. אימה הציפה אותו. המחבלים חדרו לתא הנהג והכו אותו באלות עד זוב דם. שלושה מהם משכו אותו החוצה. הרביעי התניע את המשאית ונעלם.
שלושת המחבלים הנותרים גררו את אוחנה אל "רכב המשטרה" והמשיכו לחבוט בו. הם דחפו אותו בכוח אל תא המטען וניסו לסגור עליו את הדלת. אוחנה נאבק עמם וחסם ברגלו את האפשרות לסגור את דלת תא המטען. המחבלים החלו לקפוץ על הדלת. פין מנעול הדלת חדר אל תוך רגלו של אוחנה. אוחנה, המבין ערבית, שמע את המחבלים מחליטים להמשיך בתוכניתם, לחטוף אותו אל כפרם.
בעוד המכונית נוסעת, הופיעו בחזיונו דמויותיהם של אשתו וילדיו הקטנים. אוחנה החל לבכות. יחד עם זאת, המראות של בני משפחתו הפיחו בו רוח חיים. בשארית כוחותיו, הצליח להיחלץ מתא המטען. הוא התגלגל לאורך הכביש עד שנבלם על ידי עמוד.
מרחוק הבחין אוחנה במוצב צה"ל. כשהוא פצוע, החל לזחול לעברו. בהגיעו למוצב, התחנן בפני החייל שבפתח כי יסייע לו. אולם החייל חשד כי מדובר בערבי מתחזה. אם תעיז להתקרב אירה בך, הזהיר אותו החייל.
אוחנה המשיך להתגלגל על הכביש. למזלו, עבר במקום ג'יפ סיור משטרתי שיושביו הכירו אותו מביקורות המחסום השגרתיות. הם עצרו והחישו אותו לבית החולים.
לאחר טיפולים רפואיים ממושכים, נותר אוחנה עם נכויות קשות בכל חלקי גופו. הנכויות הגיעו לכדי שיעור משוקלל של 100%.
אוחנה פנה לביטוח הלאומי וביקש כי זה יכיר בו כנפגע פעולות איבה. מה פתאום, אמרו לו נציגי הביטוח הלאומי. הערבים שתקפו אותך לא היו מחבלים אלא שודדים. כל חפצם היה לגנוב את המשאית. לא הייתה להם כל כוונה להתנכל לך על רקע לאומני.
המחלוקת בין אוחנה לביטוח לאומי הונחה על שולחנו של יו"ר ועדת הערר לנפגעי פעולות איבה, השופט יהודה אברמוביץ.
על פי החוק, הסביר השופט אברמוביץ, יש להכיר באדם כנפגע פעולת איבה, אם יש בנסיבות בהן נפגע יסוד סביר להניח, שהפגיעה הינה פגיעת איבה. במבחן אובייקטיבי של סבירות, לאור מכלול הראיות, קבע השופט, נראה שנסיבות פגיעתו של אוחנה, התרחשו, בין היתר, גם במהלך ביצוע מטרה לאומנית.
אבל הערבים לא רצו אלא לגנוב את המכונית, טענו נציגי הביטוח הלאומי, מדובר בשוד, הא ותו לא.
אילו מטרת אותם ערבים הייתה מלכתחילה גניבת המשאית בלבד, השיב להם השופט, הרי עם גניבתה, על ידי אחד מהם, היו גם שלושת האחרים נמלטים מהמקום ברכבם. אולם, גם לאחר שמעשה הגניבה צלח, המשיכו הערבים לחבוט באוחנה, גררו אותו לתא המטען של מכוניתם ונסעו עמו כברת דרך לעבר כפרם, במטרה לחטוף אותו. למזלו הצליח להמלט.
בנסיבות אלה, קבע השופט, אין מדובר באירוע של שוד משאית בלבד. מכלול הנסיבות מצביע, כלשון החוק, על "פגיעה ממעשה אלימות שמטרתו העיקרית פגיעה באדם בשל השתייכותו למוצא לאומי אתני והנובע מהסכסוך הישראלי ערבי".
אפילו אם בתחילה היתה כוונה לשדוד המשאית, הרי סוף מעשה מצביע בעליל על כך שהאירוע התפצל לארוע נוסף של תקיפה ונסיון חטיפה, שלא הושלם עקב התנגדותו הנמרצת של אוחנה.
יש איפוא לראות באוחנה, פסק השופט, כמי שנפגע ונחבל בגופו ובנפשו, עקב פעולת איבה כמשמעה בחוק.