הביטוח הלאומי: נפילות מסיבות פיזיות לא מחייבות השגחה

אסתר כהן בת השמונים ושש סובלת מסוכרת, יתר לחץ דם, תת פעילות בלוטת התריס, אובדן שיווי משקל, שברים בחלקי גוף שונים ושאר מרעין בישין שהגורל גזר עליה.

בנה של כהן פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל עבורה גמלת סיעוד. ייאמר מיד, גמלת הסיעוד של המוסד מתאפיינת לא רק בקושי לקבל אותה, אלא גם בעליבותה. רוב הקשישים שיצליחו לעבור את דרך הייסורים בדרכם אל הגמלה לא יזכו לקבל אלא גמלה חלקית. המעטים שיתעקשו ויצליחו לקבל את גמלת הסיעוד המלאה יגלו שגם זו לא מְסַפֶּקֶת אלא פחות מעשרים אחוז מצרכי הסיעוד.

נחזור אל כהן. רופאי המוסד קבעו כי התמזל מזלה של כהן. יש לה רק מגבלות פיזיות המחייבות סיוע סיעודי מועט. לעומת זאת, הנפש וההכרה ("הקוגניציה") לא נפגעו. לכן היא לא מסוכנת לעצמה ולא זקוקה להשגחה. כפועל יוצא מזה אישרו לכהן את הגמלה המצומצמת ביותר.

הבן פנה לוועדת ערר בתוך המוסד עצמו. הוא הסביר לרופאי הוועדה כי כתוצאה ממחלת הסוכרת אמו סובלת מהתקפי היפוגליקמיה המביאים לנפילות ולשברים קשים. למניעת נפילות אלה וכדי להזעיק עזרה בעת הצורך היא זקוקה להשגחה.

הערעור לא עזר. רופאי המוסד נותרו נאמנים לגישתם: קשיש שמצבו הנפשי והקוגניטיבי תקינים אינו זקוק להשגחה.

תחנת הערעור הבאה של כהן הייתה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. אמי מרבה ליפול, הסביר הבן לשופטת כרמית פלד, כשהיא נופלת היא לא מסוגלת להזעיק עזרה. לכן היא זקוקה להשגחה גם אם מצבה הנפשי וההכרתי תקין.

נציג המוסד לעומתו תמך בעמדת רופאי המוסד: "מבוטחת שדעתה צלולה אינה עושה דברים המסכנים אותה. לכן החלטת הוועדה לפיה המבוטחת אינה זקוקה להשגחה הינה סבירה ואין בה פגם".

השופטת פלד עיינה במסמכים הרפואיים ובדוח הערכת התלות של אחות המוסד עצמו. השופטת גילתה כי אכן המבוטחת סובלת מנפילות חוזרות ונשנות ללא גורם חיצוני שגורם לה ליפול. היא מסתחררת במקלחת ונופלת. היא מאבדת שיווי משקל במעברים בין שכיבה לקימה ולכן נופלת גם ממיטתה בלילות. כתוצאה ממצב זה היא סובלת משברים ונדרשת לניתוחים ולשיקום ממושך בבית לוינשטיין.

לאור כל אלה, השופטת פלד הגיעה למסקנה כי גם מגבלות פיסיות עשויות להצדיק את הצורך בהשגחה. גישת רופאי המוסד לפיה רק מצב נפשי וקוגניטיבי לא תקין מצדיק השגחה, הוסיפה השופטת, היא גישה מוטעית גם לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בפרשת סנוב שניתנה לפני כעשרים שנה. שם קבע הארצי כי "נפילותיה התכופות של המבוטחת עולות כדי סכנה המצדיקה הענקת ניקוד בתחום ההשגחה, בשים לב למצבה הספציפי, נסיבותיה האישיות והיותה ערירית".

השופטת החזירה אם כן את התיק לוועדת הערר תוך שהיא מורה לרופאי המוסד לבחון את עניינה של כהן בגישה אחרת לפיה יש להעניק ניקוד על צורך בהשגחה גם על בסיס רפואי שאינו נוגע למישור המנטלי.

ואנו בשולי הדברים מבקשים ברשותכם לשאול למה נציג המוסד מגן בבית הדין על גישת רופאי המוסד למרות שבית הדין הארצי כבר קבע זה מכבר שגישתם מוטעית. נניח שרופאי המוסד לא מכירים את פסיקת השופטים, גם עובדה זו מקוממת, אבל נציג המוסד בוודאי אמור להכיר אותה.

והעיקר, במה חטאו הקשישים הסיעודיים שהמוסד מתעלל בהם כך? תראו כמה ערעורים, הליכים משפטיים ומשאבי נפש דרושים לקשישה בת שמונים ושש במדינת ישראל כדי למצות את זכויותיה.