הפסיד את הביטוח כי חסרו לו שנתיים לגיל ארבעים

רכב של חברת דראל היה מעורב בתאונת דרכים. לרכב נגרם נזק של אובדן מוחלט.

הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח הפניקס. מנהל דראל לא הסתיר מעיני מסלקי התביעות של הפניקס כי בעת התאונה נהג ברכב אדם בן שלושים ושמונה. הוא לא העלה בדעתו שיש עם זה בעיה.

אולם מסלקי התביעות בהפניקס עטו על גילוי זה כמוצאי שלל רב. בפוליסה שרכשת אצלנו רשום שהביטוח תקף רק אם הרכב נמסר לנהג מעל גיל ארבעים, הודיעו למנהל דראל וסירבו לשלם את תגמולי הביטוח.

האם יש בסיס לדחיית תביעה שכזו?

לפני שנת 1982 לא הייתה מחלוקת בין שופטי ישראל כי המבוטח מפסיד במקרה כזה את כל תגמולי הביטוח. אולם באותה שנה נכנס לתוקף חוק חוזה הביטוח. החוק החדש הכניס לתחום הביטוח סטנדרטים של הגינות צרכנית שנלקחו מחוק הביטוח השוויצרי.

נקודת המוצא של החוק החדש הייתה שצרכן הביטוח של ימינו הוא האדם הפשוט העסוק מבוקר עד לילה בשרידותו ולא במאות דרישותיה, תנאיה וסייגיה של הפוליסה.

הורים היוצאים בבוקר מביתם בחיפזון עם ילדיהם ושוכחים להפעיל את האזעקה בדירה. האם צודק לשלול מהם את מלוא תגמולי הביטוח אם דווקא באותו בוקר יפקוד גנב את דירתם?

בעל עסק שקיבל נהג צעיר לעבודה ושוכח לעדכן את גיל הנהגים בפוליסת ביטוח הרכב. האם צודק להותיר את עסקו בלי כל פיצוי?

חוק חוזה הביטוח השוויצרי ובעקבותיו חוק הביטוח הישראלי קבעו נחרצות שלא צודק. בשני המקרים המבוטחים אמנם החמירו את הסיכון לקרות מקרה הביטוח אבל בכל זאת הם שילמו פרמיות. ההגינות מחייבת כי לא יצאו בלא כלום אלא יקבלו פיצוי התואם לפרמיות ששילמו בפועל. על תאגיד הביטוח להוכיח, קבע החוק, באיזה שיעור עולה הפרמיה כתוצאה מהעלייה בסיכון והשופט יפחית את תגמולי הביטוח בשיעור זה. אם חברת הביטוח תוכיח שהיא לוקחת תוספת של 20 אחוז עבור נהג צעיר, השופט יפחית מתגמולי הביטוח 20 אחוז בהתאם.

אלא שכאן נתקל ציבור המבוטחים בקושי לא צפוי. שופטים רבים התקשו לעכל את גישת החוק החדש. רק לאחרונה, שלושים וחמש שנה לאחר שנכנס לתוקפו, זכה מבוטח בשם סלוצקי כי בית המשפט העליון יחיל את הוראות חוק חוזה הביטוח בעניינו.

סלוצקי בן התשעים שכח להפקיד את תכשיטיו בכספת כאשר יצא מביתו. התכשיטים נגנבו וחברת הביטוח דחתה את תביעתו מכל וכל. המחלוקת הגיעה עד בית המשפט העליון. לפי החוק אין לכם זכות לשלול מהמבוטח את כל תגמולי הביטוח, אמרו שופטי העליון לחברת הביטוח. רק אם תוכיחו כי הייתם לוקחים פרמיה גבוהה יותר עבור ביטוח תכשיטים שאין בו דרישה להפקדה בכספת אז ורק אז אתם זכאים להפחית מהמבוטח חלק מתאים מתגמולי הביטוח. בפרשת סלוצקי חברת הביטוח לא השכילה להוכיח כי היו גובים פרמיה גבוהה יותר וסלוצקי זכה במלוא תגמולי הביטוח.

נחזור כעת למקרה של דראל. כזכור ברכב החברה נהג אדם בן שלושים ושמונה בעוד שפוליסת הביטוח דרשה כי הנהג יהיה בן ארבעים. דראל פנתה לבית משפט השלום בתל אביב וטענה בפני השופט עמית יריב כי גם כאן מדובר במקרה של החמרת הסיכון, כמו בפרשת סלוצקי. לכן אין לשלול ממנה לחלוטין את תגמולי הביטוח. צריך להפחית מתגמולי הביטוח רק את שיעור עליית הפרמיה כתוצאה מזה שהנהג היה צעיר בשנתיים מגיל הנהג הנקוב בפוליסה והחמיר בכך, לכאורה את הסיכון הביטוחי.

המקרה שלכם אינו דומה למקרה של סלוצקי, הסביר השופט יריב לנציג דראל. בסלוצקי "הנכס המבוטח" היה תכשיטים והמבוטח החמיר את הסיכון כאשר לא נקט באמצעי האבטחה שנדרשו בפוליסה כדי לשמור על התכשיטים: הפקדת התכשיטים בכספת.

במקרה שלכם, המשיך השופט יריב להסביר למנהל דראל, "הנכס המבוטח" הוא הנהג בן הארבעים לכן נהג בן שלושים ושמונה לא מבוטח. "אין מדובר בהחמרת סיכון אלא בהעדר תחולה לפוליסה מלכתחילה". תאר לעצמך שסלוצקי היה רוכש פוליסת ביטוח לתכשיטים אך לא היו נגנבים תכשיטים אלא מטילי זהב, הבהיר השופט את השקפתו. האם יעלה על הדעת שחברת הביטוח הייתה מחויבת לשלם בגין מטילי הזהב שלא בוטחו?

בסופו של דיון השופט עמית יריב פסק כי הנהג בן השלושים ושמונה לא היה מבוטח בכלל ואין מדובר ב"החמרת סיכון" כמו בעניין סלוצקי.

ואני ברשותכם מבקש להעיר כי יש כאן עם כל הכבוד חוסר הבנה בביטוח. נכון שהנכס המבוטח בעניין סלוצקי היו התכשיטים ונכון שאילו מטילי זהב היו נגנבים במקום התכשיטים לא היה להם כיסוי. אבל במקרה של דראל הנכס המבוטח אינו הנהג אלא הרכב. חברת הביטוח במקרה של סלוצקי ביקשה שהנכס המבוטח (התכשיטים) יופקדו בכספת ובמקרה של דראל דרשה שהנכס המבוטח (הרכב) יופקד בידי נהג בן ארבעים ומעלה. בשני המקרים המבוטחים החמירו את הסיכון שיקרה מקרה ביטוח לנכס המבוטח. לכן בשני המקרים הם צריכים לזכות בתגמולי ביטוח מלאים או חלקיים, תלוי במה שחברת הביטוח תוכיח.

לשמחתי לא רק אני בדעה זו אלא גם השופט גד ארנברג מבית משפט השלום בירושלים וכך פסק במקרה זהה לזה של דראל. חברת הביטוח אליהו ביטחה רכב ודרשה כי הנוהג בו יהיה מעל גיל שלושים. הרכב היה מעורב בתאונה כשנהג בו אדם בן עשרים ושמונה. השופט ארנברג, כמו בית המשפט העליון בפרשת סלוצקי ראה בכך מקרה של החמרה בסיכון ופסק כי אליהו חייבת בתשלום יחסי שהוא כיחס שבין פרמיית הביטוח ששולמה לבין הפרמיה שהייתה צריכה להיות משולמת בפוליסה המאפשרת נהיגת נהגים מתחת לגיל שלושים.

הנה כי כן, יש חוק, יש תקדים בעליון ועדיין הכול תלוי בהשקפת השופט היושב בדין. כללי השפיטה מונים את התכונות הנשקלות בעת מינוי שופטים. תכונה חשובה אחת לא מופיעה שם: רגישות חברתית. חבל.

הערה: המבוטח הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין.