הנהג נעלם. אפשר לתבוע את המבטחת?

דבורה נס שהתה בביתה כאשר לפתע שמעה רעשים מכיוון חניית רכבה. בתה מיהרה לצאת לכיוון החנייה וצעקה שפגעו ברכב. עוברי אורח הספיקו לצלם את הרכב הפוגע. אחד מהם מסר כי מישהי בשם ספיר דגני נהגה ברכב הפוגע.

נס חקרה ומצאה כי הרכב הפוגע רשום על שם אסי ציון ומבוטח בחברת הביטוח שלֹמה בביטוח מקיף הכולל גם ביטוח אחריות כלפי צד שלישי. אולם שלֹמה סירבה לשלם את נזקי התאונה.

נס נאלצה לפנות לעזרת מערכת בתי המשפט. את תביעתה הגישה נגד ציון ושלֹמה יחד בבית משפט השלום בפתח תקווה. אולם היא לא הצליחה למסור לציון את כתב התביעה. המשפט נפתח אם כן בפני הרשם הבכיר אורן כרמלי כנגד חברת הביטוח שלֹמה בלבד.

האם צד שלישי רשאי לתבוע את חברת הביטוח של הרכב הפוגע מבלי לתבוע את המבוטח עצמו? סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מתיר זאת במפורש. עדיין הצד השלישי צריך להוכיח כי נהג הרכב שפגע בו אשם בתאונה. במקרה זה האשמה הייתה ברורה. "בהתאם לראיות שהובאו בפניי", פסק הרשם, "אני קובע שהרכב המבוטח בשלֹמה פגע ברכב של נס. לכן חלה חובה על המבוטח של שלֹמה לשאת בנזקיה של נס".

אף על פי כן דחה הרשם כרמלי את תביעתה של נס ופטר את שלֹמה מכל אחריות.

אכן, הודה הרשם, חברת הביטוח חייבת לפצות את הצד השלישי בכל מקרה בו המבוטח שלה אחראי לתאונה. אולם לחובה זו קיים חריג: כאשר המבוטח מכשיל את חברת הביטוח וגורם לה נזק.

במקרה זה, המשיך הרשם, המבוטח הכשיל את המבטחת שלו: ציון לא הודיע לשלֹמה על התאונה, היא לא הצליחה לאתר אותו וכתוצאה מזה חברת הביטוח נותרה בודדה במערכה המשפטית בלי יכולת לבדוק את עדותה של נס.

עדיין צריך להוכיח כי ציון גם גרם לשלֹמה נזק, הסכים הרשם, אולם הנזק פה ברור. נס סיפרה כידוע כי עובר אורח מסר שהנהגת הייתה ספיר דגני. הניסיון שעשה חוקר הביטוח מטעם שלֹמה לאיתור פרטיה של ספיר דגני העלה שיש רק אחת בישראל העונה לשם זה והיא בת עשרים בלבד ביום התאונה. בפוליסה קיימת הגבלת גיל לנהג צעיר. המסקנה היא שאילו ציון היה משתף פעולה כנראה היה מאמת את העובדה שספיר דגני נהגה ברכב במועד התאונה.

לאור האמור הנזק של המבטחת חברת שלֹמה ברור: נמנע ממנה להוכיח שאין כיסוי ביטוחי. לכן יש לפטור אותה מתשלום כל תגמולי הביטוח.

הרשם כרמלי מוצא גם צידוק מוסרי בשלילת תגמולי הביטוח במקרה זה: "אין מקום לדעתי לעודד מבוטחים להתעלם באופן מודע מתנאי הפוליסה הנוגעים לגיל הנהג, ובכלל זה כדי לחסוך בדמי הפרמיה".

אבל את הנימוקים האלה, התעקשה נס, חברת הביטוח שלֹמה בכלל לא פרטה במכתב הדחייה הראשוני. לכן לפי הנחיית המפקח על הביטוח היא לא יכולה להעלות אותם בבית המשפט.

זה נכון שחברת הביטוח לא פרטה, השיב הרשם, אבל "גם מבלי להכריע במעמדה הנורמטיבי של הנחיית המפקח מדובר בהנחיה מיום 1/7/14 שעה שמכתב הדחייה נשלח לתובעת במקרה זה ביום 4/4/13. ממילא במועד שנשלחה ההודעה לנס הנחית המפקח לא הייתה ידועה".

בסופו של דיון, הרשם דחה את תביעתה של נס והיא אף חויבה בתשלום הוצאות לשלֹמה בסך 2,500 שקל.

האם פסק דינו של הרשם אורן כרמלי נכון?

אתייחס ברשותכם לכל אחת ואחת מהנמקות הרשם ונתחיל מהסוף:

ראשית, הנחית המפקח לפיה חברת הביטוח חייבת לפרט את כל נימוקי הדחייה בהזדמנות הראשונה לא ניתנה שנה לאחר מכתב הדחייה של שלֹמה אלא 15 שנה לפניו ביום 16 נובמבר 1998.

שנית, המעמד הנורמטיבי של ההנחיה כבר הוכרע על ידי בית המשפט העליון בפרשת אסולין ונקבע כי יש להנחיה תוקף משפטי מלא, חברות הביטוח חייבות לפעול על פיה ואסור לבתי המשפט לדחות תביעות ביטוח מנימוקים שלא נרשמו במכתב הדחייה הראשוני.

שלישית, הגבלת גיל בפוליסה היא סייג בפוליסה. לכן מי שצריך להוכיח אותו הוא חברת הביטוח ולא המבוטח. עליה נטל הראיה והשכנוע. בידיה גם המשאבים לעמוד בנטל זה (חוקרים מומחים וכיוצא באלה). במקרה זה אגב, שלֹמה יכולה הייתה לעמוד בנטל זה בנקל אילו ביקשה להוציא צו להביא את ספיר דגני לעדות. גם לרשם היתה סמכות לזמן את דגני לעדות כדי לגלות את האמת. אילו דגני הייתה באה להעיד אולי בכלל היה מתברר שלא היא הייתה הנהגת. אולי היה מתברר שעובר האורח לא קלט את שם הנהגת או שזו מסרה לו שם לא נכון לפני שברחה מאתר התאונה.

גם הטענה שחברת הביטוח לא קיבלה הודעה על התאונה מהמבוטח שלה אינה יכולה לשמש בסיס לדחיית תביעת הצד השלישי. כך נקבע במפורש בהנחייה אחרת של המפקח על הביטוח מלפני 18 שנה: "הנוהל התקין לטיפול בתביעות צד שלישי כפי שהוא מתחייב מחוק חוזה הביטוח הוא כמפורט להלן: במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח דרישת צד שלישי לתשלום תגמולי ביטוח והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על חברת הביטוח להודיע למבוטח על דרישת הצד השלישי בדואר רשום ובמידה ולא התקבלה התנגדות המבוטח תוך 30 ימים על חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח לצד השלישי".

מסיבות אלה ואחרות נוספות פסק דינו של הרשם כרמלי עם כל הכבוד והערכה מוטעה. למרבה המזל יש שופטים, כמו השופטת מיכל ברקֿֿ נבו, החושבים אחרת ובמקרים דומים לאלה פסקו הפוך מהרשם כרמלי. הוא שאמרנו: יותר מכל את תוצאת פסק הדין קובעת אישיותו של השופט היושב בדין.