תספורת האישיות הדלה

פ' משרת במשטרת ישראל בחברון. באחד הימים, נסע עם שוטרים נוספים לכיוון תחנת המשטרה המקומית. לפתע נורתה לעבר הרכב המשטרתי אש ממארב. השוטרים האחרים שהיו ברכב נפצעו קשה. פ' שלא נפגע נותר צמוד לחבריו, טיפל בפציעותיהם במסירות ובאומץ ודאג לפינויים אל בית החולים.

בדיעבד הסתבר כי פעולת הטרור אמנם לא פגעה בגופו של פ' אך חיבלה קשות בנפשו. הוא החל לסבול מתגובות נפשיות קשות. בכלל זה "פלשבקים", בחילות, חרדות, דיכאון וחוסר יכולת לישון. התגובות הנפשיות פגעו באופן משמעותי בעבודתו ובמסגרת המשפחתית שלו.

תאגידי הביטוח הפרטיים מחריגים מהפוליסות שלהם פגיעות כתוצאה מפעולות איבה. הכתובת של השוטרים והחיילים היא קצין התגמולים במשרד הביטחון. הוא אמור להיות פוליסת הביטוח שלהם.

כאשר מצבו הנפשי החריף, פ' פנה אל משרד הביטחון וביקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום.

משרד הביטחון שכר את שירותיו של הפסיכיאטר ד"ר יוליאן יאנקו. אכן, נאלץ הפסיכיאטר להודות, פעולת הטרור פגעה נפשית בפ' והוא סובל מ- 30 אחוז נכות. אולם, הוסיף יאנקו, לשיעור נכות זה צריך לעשות "תספורת". פ' הגיע למשטרה עם "אישיות לא בשלה וחלשה בגלל בעיות בילדותו ורקע משפחתי קשה". לכן צריך לקצץ לפ' 20 אחוז נכות. הוועדה הרפואית המחוזית של משרד הביטחון אמצה בחום את חוות דעתו של ד"ר יאנקו והעניקה לפ' 10 אחוז נכות בלבד המזכים אותו במענק חד פעמי קטן, הנחה מסוימת בארנונה ואת הזכות לשאת בגאווה סיכת נכה.

פ' לא השלים עם התספורת. הוא ערער בפני הוועדה הרפואית העליונה. לפני אירוע הטרור, טען פ' בפני רופאי הוועדה, תפקדתי באופן מלא. לא סבלתי מהפרעה נפשית כלשהו. פ' צירף גם חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר דורון תודר. זה קבע כי נכותו הנפשית של פ' צריכה לעמוד על 40 אחוז נכות ואין כל בסיס להיסטוריה הנפשית לה טען רופא משרד הביטחון.

רופאי הוועדה דחו את הערעור.

פ' לא ויתר, הוא ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט כרמי מוסק דחה את הערעור "מפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה עולה כי זו בדקה את פ', בחנה את המסמכים הרפואיים שהוגשו, באופן שאיננו מגלה פגם כלשהו".

פ' המשיך להיאבק. הוא פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

"אין פה שום שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית הדורשת את התערבותו של בית המשפט העליון לשם מניעת עיוות דין", קבעה השופטת דפנה ברק ארז בתמצית ודחתה את הבקשה לקבל רשות ערעור.

האם אכן אין כאן שאלה בעלת חשיבות ציבורית? בוודאי שיש. אנשי כוחות הביטחון מקריבים את חייהם למעננו. האם ההגינות לא מחייבת כי הם יצאו אל שליחותם מתוך ידיעה שאם ייפגעו בגופם או בנפשם, שופטי ישראל יהפכו כל אבן כדי לעשות עמם צדק? לא זו אף זו: מפליא שהשופטת העליונה לא הבחינה כי מדובר בטענה שבתי המשפט דחו אותה מאז ומתמיד: טענת הגולגולת הדקה. מערכת הביטחון מגייסת חיילים ושוטרים על כל חולשותיהם (ואין מי שאין לו חולשות). עם חולשותיהם היא שולחת אותם למערכה. והנה כשהם נפגעים, משרד הביטחון עושה לנכותם תספורת בשל החולשות עמם גויסו לשירות. השופט חיים פורת, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, התקומם על כך כבר לפני שנים רבות. לא ייתכן, קבע השופט, להפחית מנכה משרד הביטחון אחוזי נכות בשל מאפיינים אישיותיים קודמים.

והנה עובדה נוספת שנעלמה מעיניה של השופטת העליונה: אותה תספורת, בעזרת אותו פסיכיאטר, ניסה משרד הביטחון לעשות לנכה צה"ל במשפט שנדון בפני השופטת אילת דגן בבית משפט השלום בחיפה לפני פחות משנתיים. גם שם קבע המומחה כי צריך להפחית מהנכה מחצית מנכותו בגלל "קשייו המשפחתיים עם אביו הנוקשה, לחצי הפרנסה של המשפחה, הקשיים בקשר עם ארוסתו ואישיותו הדלה, כמו קשייו להתרגל למסגרות". השופטת אילת דגן לא נפלה בפח הטענה. "בכל הכבוד", קבעה השופטת, "התיזה בדבר הקשיים המשפחתיים והאבא הנוקשה נעדרת תשתית ראייתית מספקת ואשר לקשיים עם הארוסה, הרי שאלה היו דווקא בתקופת שירותו בצבא ולא לפני כן".

וכאן הוסיפה השופטת דגן אמירה שחבל שהשופטת ברק-ארז לא קראה אותה: "צבא המחליט לגייס אדם עם אישיות דלה, צריך לקבלו על מעלותיו ועל חסרונותיו. כל ספק הנובע מהשאלה אם נכותו של החייל נובעת מאירוע פוסט טראומתי או מאישיות דלה שקדמה לפציעה", המשיכה השופטת דגן ופסקה "צריך לפעול, מטעמי מדיניות משפטית ראויה לטובת הנכה".

השופטת דגן דחתה מכל וכל את גישתו של הפסיכיאטר יאנקו וסירבה לעשות לחייל את "תספורת האישיות הדלה". והנה למרות הכול הפסיכיאטר המכובד ממשיך לעשות תספורות למי שמקריבים את גופם ונפשם למעננו ובית המשפט העליון נותן לתופעה גושפנקא משפטית. כמה עצוב.