שופט להראל: למה הבאתם מקרה מיותר לבית המשפט?

בשכונת גני אביב בלוד ניצבת כיכר. לכיכר שלוש כניסות: ממערב, מדרום ומצפון. כל כניסה משמשת גם ליציאה מהכיכר.

מריה סוסל הגיעה לכיכר מכיוון מערב. היא נכנסה אל הכיכר מתוך כוונה לחלוף על פני הכניסה הדרומית ולצאת ממנה ביציאה הצפונית.

אלכס פישנזון נכנס לכיכר מדרום בדיוק כאשר סוסל חלפה מולו. ההתנגשות לא איחרה לבוא: הדופן הקדמית של רכבו התנגש בדלתותיה הימניות של רכבה. לאחר התאונה התנצל ארוכות אף בפני אחותה ובעלה של סוסל שהגיעו למקום.

למרות האחריות הברורה, סירבה חברת הביטוח שלו הראל לשלם לסוסל את נזקיה. סוסל נאלצה להגיש תביעה בבית משפט השלום בתל אביב.

במשפט שהתנהל בפני השופט אריאל צימרמן העיד פישנזון כי כאשר נכנס לכיכר לא ראה כלל את רכבה של סוסל. לראשונה הבחין בה במראת הצד של רכבו. היא הגיעה במהירות וניסתה להידחק בין רכבו למעגל התנועה, בעודו מנסה להימלט מפגיעתה.

בעבר שמשתי כמהנדס, הסביר פישר לשופט, מיד לאחר התאונה ערכתי שרטוט של הכיכר ושל מיקום הרכבים. השרטוט יוכיח לך שאני לא אשם.

את התנצלותו לאחר התאונה פטר פישנזון בהבהרה שסוסל היא בגילה של נכדתו.

השופט שמע את שני הנהגים ובחן היטב את השרטוט. בסופו של דיון גרסתה של סוסל נראתה בעיניו פשוטה, ברורה, אמינה, ומתיישבת היטב עם מאפייני הכיכר וטיב הנזק שנגרם. גרסתו של פישנזון לעומת זאת נחזתה כנעדרת כל אחיזה בעולם המציאות.

מצב הדברים הוא פשוט קבע השופט: אין חולק מניין נכנסו כלי הרכב לכיכר. כניסה ראשונה זו של סוסל. בחלוף 90 מעלות משם זו של מבוטח הראל. אין כל דרך לקרות התנגשות בנתונים שהוצגו זולת אם מבוטח הראל נכנס לצומת כאשר אינו פנוי. קלוש במיוחד היה הניסיון לטפול על סוסה כאילו נסעה במהירות מסחררת. מיקומי הפגיעה שוללים אף הם את תיאור מבוטח הראל: דלתות הרכב הימניות של סוסל נמעכו באופן ניכר.

המסקנה מן הראיות ברורה, קבע השופט: מבוטח הראל התפרץ לתוך כיכר לא פנויה, בלא להסתכל אפילו לשמאלו, שמא מגיע רכב בכיכר, שלו זכות הקדימה. רק דרך נס, כיוון שסוסל הייתה בדרכה לאסוף את בנה הקטן מן הגן ולא בדרך חזרה עמו, לא היה מי שייפגע ממעיכת הדלתות בצדו הימני של רכבה של סוסל.

בזמן אמת, הוסיף השופט בצער, מבוטח הראל ידע לומר אמת. לאחר מכן הלך, שרטט, וניקה עצמו מכל אשם. ברם הוא האחראי לתאונה.

השופט חייב אם כן את הראל כמבטחת של פישנזון לשלם את מלוא נזקיה של סוסל.

אשר להוצאות: המדובר בתביעה ששומה היה על הראל למנוע את הגעתה לבית המשפט, קבע השופט. במקום זאת היא גררה את סוסל ושני בני משפחתה לדיון, הסבה לה טראומה חוזרת והטיחה כלפיה האשמות מיותרות כאילו היא שחטאה בכך שמבוטח הראל התפרץ לתוך הכיכר ומעך את צד מכוניתה.

על כל אלה, אותם כינה השופט "משאבים מיותרים בזמן, כסף ותעצומות נפש שסוסל אולצה להשקיע בניהול ההליך" חייב השופט את הראל בסכום של 1,500 שקל.

בשולי הדברים אבקש לענות לשופט על השאלה בה הוא פותח את פסק דינו. הנה כך בלשונו: "תביעה לנזקים בגין פגיעה ברכבה של התובעת. מדוע היה צורך להביא את ההליך לפני בית המשפט, לא נדע".

התשובה ברורה לכל מי שמצוי במציאות הישראלית: הראל הביאה את העניין לבית המשפט כי אין לה יראת דין וגם לא יראת הדיין. נכון, הראל נאלצה לבסוף לשלם תוספת מסוימת למה שהיה עליה לשלם מלכתחילה. אולם יש עוד אלפי מקרים שהיא דחתה סתם כך והנפגעים שם לא התעקשו ללכת לבית משפט, או שהלכו אליו ובמהלך הדיונים הם נלחצו לסיים בפרשה. זה הרווח של הראל. אסור לעצום עיניים. רק אם הוצאות המשפט על כל תביעה שתידחה יעלו על כל רווחי שיטת מצליח אז ורק אז יעשו תאגידי הביטוח כבוד לשופטים ולא יטרידו אותם במחלוקות שווא.