אין בושה: לקשישה אלמנת מלחמה גוזלים 24 שנות קצבה

יהודית שרעבי בת התשעים ושלוש לא למדה מעולם קרוא וכתוב. אף על פי כן היא ובעלה גידלו משפחה למופת. הבעל לקח על עצמו את עול הפרנסה וההתמודדות עם הרשויות והיא התמקדה בגידול חמישה עשר ילדיהם.

במלחמת המפרץ כשיהודית הייתה בת שישים ושמונה ארע אסון. טיל עיראקי נפל על ביתם. הטיל הרג את הבעל ופצע קשה את אחת הבנות.

המאורעות הקשים טלטלו את יהודית. כוחותיה נטשו אותה. היא חדלה לתפקד והפכה להיות תלויה לחלוטין בבני משפחתה.

בתה של יהודית, זו שנפגעה קשה במלחמה, נטלה על עצמה את תפקיד ראש המשפחה והגישה למוסד לביטוח לאומי בקשה להכיר באם כאלמנת איבה ובה כנפגעת איבה. הבקשה אושרה. הבת נפגשה עם פקידת השיקום במוסד והתעניינה לדעת בין השאר מדוע אמה לא מקבלת קצבת זקנה. היא מקבלת קצבת אלמנת איבה, ענתה פקידת השיקום בסמכותיות, "בישראל אין כפל גמלאות".

מדי פעם שבו ילדיה של יהודית ופנו אל המוסד לבירור זכאותה של האם לקצבת זקנה. הם אף התקשרו לסניף הראשי בירושלים אך נענו באותה תשובה: "אמכם אינה זכאית לקצבת זקנה כי היא מקבלת קצבת אלמנת איבה. כפל גמלאות אסור במדינתנו".

לפני שנתיים צפתה בתה של יהודית בטלוויזיה בהתרגשות בנשיא המדינה ראובן ריבלין שנכנס זה עתה לתפקידו. הנשיא סיפר כי הוא מתפרנס משתי גמלאות: קצבת זקנה ופנסיה מהמדינה.

בתה של יהודית נדהמה. איך ייתכן שכבוד הנשיא מקבל גם וגם ואימא שלי אלמנת איבה לא? הבת פנתה אל פקידת השיקום וביקשה כי תבדוק שוב את הסוגיה. "העניין אפשרי אך אינו פשוט ודורש בירור וזימון וועדה ופרוצדורות נוספות", ענתה הפעם פקידת השיקום. הבת המתינה בסבלנות. בסיומו של אותו בירור אושרה ליהודית קצבת זקנה. אלא שמתוך שלושים ואחת השנים שחלפו מאז הייתה זכאית לקצבת זקנה שילם לה המוסד רק עבור ארבע שנים. בקיצור, המוסד עשה לאם תספורת של עשרים ושבע שנות קצבה.

הבת לא וויתרה. היא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. תביעתה של יהודית הונחה על שולחנה של השופטת הבכירה מיכל לויט.

השופטת הודתה כי גם למוסד וגם לה כשופטת יש סמכות לאשר גמלה רטרואקטיבית לכל תקופת הזכאות בהתקיים שני תנאים. הראשון, כאשר במוסד יש ממילא את כל הנתונים לתשלום הקצבה. כך לדוגמא כאשר כל הנתונים הדרושים מצויים "במסמך רשמי כגון לידה, פטירה, גיל". השני, "כשהמבוטח לא עיכב במודע את הגשת תביעתו".

האם במקרה של יהודית היו בידי המוסד כל הנתונים שנדרשו לתשלום קצבת הזקנה? בוודאי, ענתה השופטת. יהודית קיבלה קצבת אלמנת איבה מהמוסד באופן שוטף ולכן המוסד ידע כי הגיעה לגיל פרישה.

האם יהודית עיכבה במודע את הגשת תביעתה לקצבת זקנה? בוודאי שלא. "העובדה שיהודית לא יודעת קרוא וכתוב בצירוף הנסיבות האישיות והמשפחתיות הקשות", קבעה השופטת, "כל אלה יש בהן כדי לתמוך בטענה כי יהודית ומשפחתה סברו שאינה זכאית לגמלה נוספת מהמוסד, זאת אף אם לא תובא בחשבון טענת ההטעיה הפוזיטיבית שהועלתה ונתמכה בתצהיר הבת".

על רקע כל אלה ניתן היה לצפות כי השופטת לויט תצווה על המוסד להשיב ליהודית את מלוא עשרים ושבע שנות הקצבה שהמוסד שלל ממנה. אולם לא כך קרה.

לדעת השופטת לויט אכן נסיבותיה של יהודית הן "חריגות" אולם לא מספיק חריגות כדי להחזיר לה את מלוא עשרים ושבע שנות הקצבה אלא רק שלוש שנים מתוכן.

לכך הוסיפה השופטת נימוק נוסף. על בית הדין להעביר לציבור מסר חינוכי: כל מבוטח צריך לדעת כי יש לו "מחויבות עצמית לפעול למימוש זכויותיו". לכן אסור שיהודית תצליח לקבל את כל המגיע לה למרות שלא הגישה תביעה בזמן.

השופטת מיכל לויט הורתה אם כן למוסד להעביר ליהודית עוד שלוש שנות קצבת זקנה ואישרה "תספורת" של עשרים וארבע שנות קצבה.

בסוף פסק הדין הרגשתי בושה. איך זה שאתם שם למעלה, כל המכובדים והמורמים מעם, לא מתביישים לשלול מקשישה אלמנת פעולות איבה קשת יום שאינה יודעת קרוא וכתוב את קצבאות הזקנה הדלות והעלובות שלה? האם זו המדינה היהודית והדמוקרטית עליה חלמנו, נלחמנו והקזנו דם? האם לא צריך רגע לעצור ולשנות דיסקט לפני שיתגשם בנו הפסוק: "כסדום היינו לעמורה דמינו"?