שקר שתוקן אינו מצדיק דחיית תביעה

גל דה פורטו החליט למכור את מכונית הפיאט שלו. הוא הדביק עליה שלט "למכירה" והחנה אותה מחוץ לבסיס בו שרת כחייל בקבע.

חלף שבוע. גל נשלח לשני ימי אימונים בדרום. ביומיים אלה העביר את הפיאט עם השלט "למכירה" למקום נראה לעין באזור המוסכים בראש העין. מבין אלפי האנשים המגיעים אל המוסכים הרבים באזור בוודאי יימצא קונה, חשב בינו לבינו.

בתום יומיים גל חזר מהאימונים בדרום וגילה לתדהמתו כי המכונית נעלמה. הוא דיווח למשטרה. כעבור זמן קצר התקשרו אליו ממשטרת קריית מלאכי והודיעו לו כי המכונית נמצאה שרופה באזור בית שמש.

גל הודיע על האירוע לחברת הביטוח שלו איילון. זו שלחה אליו חוקר. האחרון שאל את גל אם תכנן למכור את הפיאט. שאלה שגרתית שחוקרי הביטוח נוהגים לשאול בכל מקרה גניבה. גל ענה לחוקר: "רציתי למכור את המכונית לפני חצי שנה, אך החלטתי לדחות זאת ולמכור אותה אחרי החורף".

מיד לאחר שנפרד מחוקר הביטוח החל מצפונו של גל לייסר אותו. הוא התקשר אל החוקר והודה כי הסתיר את ניסיון מכירת המכונית מחשש כי חברת הביטוח תחשוד בו שנפטר ממנה כדי לזכות בתגמולי ביטוח לאחר שלא הצליח למכור אותה.

איילון לא חשדה בגל כי הוא עצמו גנב והצית את הפיאט. אילו חשדה, יש להניח כי הייתה מבקשת מחוקריה למצוא ראיות לכך. מכל מקום, בין שביקשה מחוקריה ראיות ובין שלא, בידי איילון לא היו כל ראיות למעורבותו של גל בגניבה. אף על פי כן דחתה איילון את תביעתו. בדחייתה נתלתה בנימוק אחד ויחיד: בהודאתו בפני חוקר הביטוח כי שיקר בעדותו הראשונה. האם די בכך כדי לשלול ממבוטח את תגמולי הביטוח? תלוי איזה שופט שואלים.

לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, מבוטח המשקר לחברת הביטוח בכוונת מרמה מפסיד את תביעתו. על פרשנותו של סעיף זה התעוררה מחלוקת בין שופטינו. על פי גישת השופטים הקפדנים כשמאי, עצם העובדה שהמבוטח שיקר, היא לבדה שוללת ממנו את תגמולי הביטוח. על פי גישת השופטים הענוותנים כהלל, רק שקר רלבנטי למקרה הביטוח והוכחת כוונה להשיג את תגמולי הביטוח באמצעות השקר שוללים מהמבוטח את תגמולי הביטוח.

ניקח לדוגמא מקרה בו לחברת הביטוח אין כול הוכחה שהמבוטח היה מעורב בגניבת מכוניתו אך מתברר כי מתוך חשש מאשתו הסתיר מחוקר הביטוח כי בעת גניבת מכוניתו הוא שהה אצל המאהבת שלו. לפי גישת השופטים הקפדנים, המבוטח יפסיד את תביעתו רק משום ששיקר. לפי גישת השופטים הענוותנים, המבוטח יזכה בתגמולי הביטוח למרות ששיקר.

איילון קיוותה שאם גל יפנה לבית המשפט, הדיון בתביעתו יונח על שולחנו של אחד מהשופטים הקפדנים. איילון לא ידעה כי הוויכוח בין השופטים המחמירים למקלים כבר הוכרע בבית המשפט העליון. אולי ידעה וקיוותה שהשופט שידון בתיק לא ידע.

גל הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב. התביעה הונחה על שולחנו של השופט אלי ספיר.

השופט ספיר ניתח את הפסיקה וגילה כי כבר בשנת 2011 הכריע בית המשפט העליון בפרשת פלדמן במחלוקת לטובת השופטים הענוותנים. על פי גישת שופטים אלה, ציין השופט ספיר, "לא נכון לא ראוי ולא צודק לחסום מבוטח מלהודות בתכוף למסירת ההודעה הכוזבת להביע חרטה ולספר את הגרסה האמיתית. חסימת דרכו של המבוטח תביא לכך, שלא יהיה כדאי למבוטח לחזור בו ולהביע חרטה ובכל מקרה הוא יינעל על גרסתו הכוזבת ובכך יגרם נזק נוסף בהתארכות החקירות והליכי המשפט".

השופט ספיר הוסיף כי יש גם לקחת בחשבון את המצוקה אליה נקלע כל מבוטח כאשר נופל עליו האסון שמפניו ביטח את עצמו. מצוקה זו עלולה לפגוע בשיקול דעתו ולגרום לו ליפול במלכודת של מרמת ביטוח. לפיכך ראוי להעניק למבוטח דרך מילוט מהמרמה ולא לעודדו לדבוק במעשהו הפסול.

לסיכום קבע השופט, התשובה השקרית של גל כי לא ניסה למכור את המכונית לפני הגניבה לא יכולה להוות היא לבדה בסיס לדחיית תביעתו. היה על איילון להביא ראיות נוספות להוכחת כוונת מרמה. טענת מרמה, הזכיר השופט לאיילון, מטילה על המבוטח סטיגמה פלילית ותוצאתה קשה ומרחיקת לכת כי היא שוללת מהמבוטח את זכויותיו. לכן להוכחת כוונת מרמה על חברת הביטוח להביא ראיות כבדות משקל העומדות בנטל ראייתי גבוה מעל הנטל הרגיל בתביעה אזרחית.

בסופו של דיון השופט אלי ספיר חייב את איילון לשלם לגל את שווי הפיאט בסך חמישים אלף שקל. אולם השופט לא סלח למבוטח על השקר למרות החרטה המהירה והכלל התלמודי בדבר היחס שיש לגלות לבעלי תשובה. הנה כלשון השופט: "לאור התנהלותו של המבוטח בחקירה הראשונה לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לו עוגמת נפש".

עולה כאן שאלה מטרידה: מדוע חברות הביטוח מעיזות לדחות תביעות על סמך חשדות בלבד בלי להתאמץ למצוא ראיות של ממש? התשובה לכך היא שהן סומכות על סטיגמה שהצליחו בעזרת פרסומים של אנשי אקדמיה וחוקרים להדביק בציבור המבוטחים. את הסטיגמה קלט גם השופט ספיר והיא באה לידי ביטוי באמירה בפסק דינו לפיה קיימת "תופעה רווחת יחסית של מרמת ביטוח". על מה מתבססת האמירה? אולי על תחושת בטן. כי אין כל מחקר המוכיח זאת. לא בכדי חברות הביטוח לא השכילו לייצר מחקר כזה. אולם, למרבה הצער, אמירה זו התנחלה בלבבות חלק ניכר משופטינו והיא גורמת לכך שחברות הביטוח מרשות לעצמן לדחות כך סתם תביעות בלי בסיס בראיות. בהקשר זה ראוי להזכיר את נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר שכתב כי חזקת החפות קיימת גם במישור האזרחי וכי השופטים צריכים להניח שרוב המבוטחים שומרי חוק ואינם מעורבים במרמות ביטוח. חשדות סתם אינם מהווים תחליף לראיות ממשיות, סיכם הנשיא שמגר.