מורה הנופל מאוטובוס בסיום סריקה זכאי לפיצויים

באמצע שנות השבעים הטילו חברי הכנסת על הציבור את החובה לרכוש ביטוח על כל שימוש ברכב מנועי. הם הבטיחו לנו שפרמיות הביטוח ישמשו לבניית מנגנון פיצויים כל כך מהיר ופשוט עד שישלול מתאגידי הביטוח את התמריץ לגרור אותנו להתדיינויות משפטיות. גם נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, התגייס למשימה וקרא לשופטים להפעיל "מדיניות משפטית בריאה שלא תיצור הבחנות דקות ודקיקות שימנעו כל בטחון משפטי ויטילו ספק באשר להחלטתו העתידה של בית המשפט".

אולם הבטחות לחוד ומציאות לחוד. במשך ארבעים השנים שחלפו נוצרו בתחום ביטוח תאונות הדרכים הבחנות כל כך קשות ליישום עד שאפילו שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, הודה כי בתחום זה "מאבדים אנו את חוש החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו...".

הנה דוגמא:

א' בת החמישים ושלוש היא מורה ומחנכת במקצועה. באחד הימים התבקשה ללוות טיול שנתי של תלמידי בית הספר בו לימדה. בתום הטיול ירדה א' מאוטובוס ההסעות, המתינה לירידת תלמידיה ועלתה חזרה כדי לסרוק את האוטובוס שמא נותרו בו תלמידים או חפצים. בתום הסריקה ניגשה לנהג וחתמה על טופס "ויזת הטיול" המשחררת את הנהג לדרכו. לאחר מכן פנתה לצאת החוצה מהאוטובוס. תוך כדי הירידה על מדרגות האוטובוס היא החליקה, נפלה ונחבלה קשה.

התאונה הותירה אצל א' נכות צמיתה. היא פנתה לחברת הביטוח כלל, מבטחת האוטובוס בביטוח חובה וביקשה לקבל את הפיצויים המגיעים לה עבור נכותה.

יש לך מזל ביש, ענו לה מסלקי התביעות של כלל. אם היית נופלת תוך כדי הירידה הראשונה מהאוטובוס היית זכאית לפיצויים. אולם בגלל שעלית שוב על האוטובוס ונפלת רק תוך כדי הירידה השנייה, את לא זכאית לכל פיצוי.

האם זה נכון? חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע במפורש כי ביטוח החובה מכסה גם תאונות בירידה מהרכב. אולם בית המשפט העליון קבע כי רק "ירידה למטרות תחבורה" מכוסה. מתי הירידה היא למטרות תחבורה ומתי לא? זאת לא נדע עד שנזדקן בין כותלי בית המשפט.

האם ירידתה של א' מהאוטובוס לאחר שחזרה אליו כדי לבצע סריקה ולחתום על ויזת הנסיעה של הנהג נעשתה למטרות תחבורה, הקשה השופט רמי חיימוביץ מבית משפט השלום בתל אביב שאליו פנתה א'.

השופט חיימוביץ עיין בפסיקת בית המשפט העליון וגילה שם את המקרה של יעקב ינטל שנדון לפני כעשר שנים. ינטל היה נהג אוטובוס שנפגע בעת שביצע בו סריקה ביטחונית טרם תחילת הנסיעה. בית המשפט העליון קבע כי הסריקה לא מכוסה בביטוח חובה שכן היא לא נעשתה למטרות תחבורה. הסריקה שעשה ינטל דומה לסריקה שאת עשית, אמר השופט לא', גם את עשית באוטובוס סריקה שלא למטרות תחבורה.

בפרשת ינטל דובר על סריקה ביטחונית שביצע הנהג לפני הנסיעה, ניסתה א' לדבר על ליבו של השופט. הסריקה שאני ביצעתי הייתה אזרחית לאחר הנסיעה ומתוך זיקה ישירה לנסיעה. גם החתימה על "וויזת הטיול" הייתה למטרות תחבורה שכן בלעדיה הנהג לא היה נוסע מהמקום.

השופט דחה את הטענה. לדעתו אין בסיס ענייני להבחנה בין הסריקה הביטחונית שעשה ינטל לבין הסריקה שעשתה א'. "זו סריקה וזו סריקה ובשני המקרים מדובר בפעולת לוואי שאינה חלק מהנסיעה ואינה גורמת לסיכון תחבורתי שמפניו מבקש החוק להגן. העלייה חזרה לאוטובוס", הוסיף השופט, "לא נעשתה מתוך זיקה ישירה לנסיעה אלא לביצוע תפקידה של א' כמורה, לברר שהתלמידים לא שכחו דבר ושלא נשכח תלמיד. גם העובדה שהנהג לא היה ממשיך מבלי שא' תחתום לו על וויזת הטיול אינה הופכת את העלייה לחלק מהנסיעה".

בסופו של דיון השופט רמי חיימוביץ שילח את א' לביתה בלא כלום ואף חייב אותה לשלם לחברת הביטוח כלל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

א' לא ויתרה. היא הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בימים אלה הערעור התקבל והמורה זכתה בפיצויים. כך נימקה השופטת יהודית שבח את קבלת הערעור:

"איני רואה את ההבדל בין מורה הנוסעת עם תלמידיה באוטובוס ומבקשת לוודא טרם סיום הנסיעה וטרם ירידתה הסופית מן האוטובוס כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנים לבין נהגת הקמה ממושב הנהג יוצאת מן המכונית וחוזרה למושב האחורי של המכונית על מנת להוציא משם את התינוק החגור בכיסא בטיחות. בשני המקרים טרם הסתיימה הנסיעה וטרם הסתיים השימוש ברכב למטרה תחבורתית.

נניח לרגע קט שהמורה הייתה מגלה תלמיד ישן בספסל האחורי, מעירה אותו, ושניהם יורדים מן האוטובוס, שניהם נתקלים במכשול במדרגות ושניהם נופלים. היעלה על הדעת כי נפילת התלמיד תהווה תאונת דרכים ונפילת המורה לא תיחשב ככזו? ובכלל, לא קיימת הגבלה על מספר העליות והירידות מן הרכב. כל עוד לא הושלמה הירידה וכל עוד לא ניתק הקשר ליעד התחבורתי, אין מקום למניין הירידות באופן שרק הראשונה תחשב כירידה העונה על הגדרת השימוש ברכב, ודווקא האחרונה, שהיא זו המסיימת את אירוע הנסיעה- לא".