Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

המשוכות הבלתי עבירות של הבקע המפשעתי

"הביטוח הלאומי", כך מצדיק את קיומו מוסד זה הגובה מאתנו מידי חודש חלק ניכר מהכנסותינו, "מופקד על הביטחון הסוציאלי של תושבי ישראל. הביטוח הלאומי משלם קצבאות למבוטחים בזמן משבר אישי, כמו נכות ופגיעה בעבודה".

אולם, למרבה הצער, מילים אלה מתבררות כריקות מתוכן בעת שאדם נפגע בעבודה. בתי הדין לעבודה, נותנים גושפנקא למדיניות תביעות קשוחה ומקוממת, הכול בחסות החוק, כפי שנראה מייד.

שרון חדד עבד כסבל במחסני יבואנית המדליות "עולם הגביעים".

באחד הימים, החליפה החברה מחסנים.

חדד הוזעק להעביר על גבו ארגזים מהמחסן הישן אל המחסן החדש.

בעת הרמת אחד הארגזים הכבדים, החל חדד לחוש בכאב עז בדופן הבטן התחתונה.

חלפו מספר שבועות. הכאבים לא הרפו. חדד פנה למומחה כירורג, אשר אבחן בקע מפשעתי (הרניה). חדד אושפז ונותח.

חדד פנה לביטוח הלאומי וביקש כי יכיר בו כנפגע עבודה. נציגי הביטוח הלאומי דחו את התביעה: אין קשר בין עבודתך לבין הבקע המפשעתי.

חדד פנה לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. מונה הרכב: השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ ולקישוט נציגת המעבידים הדסה שליסל ונציג העובדים יצחק לורנס.

ההרכב המכובד ישב ושמע ראיות, התעמק בחוק ובפסיקה ולבסוף זימן את חדד כדי להשמיע בפניו את פסק הדין.

אנשי בשורות אנחנו היום, אמרו חברי ההרכב לחדד, אחת טובה ואחת רעה, ממה אתה מעדיף להתחיל?

מהטובה, השיב חדד, כדי שאוכל אחר כך להתמודד עם הרעה.

אכן הצדק עמך, הודיעו לו חברי ההרכב, הגענו למסקנה כי הגורם לבקע הוא ללא ספק עבודתך כסבל. אתה ראוי להכרה כנפגע עבודה.

תודה לאל, אמר חדד בהתרגשות, יש שופטים בישראל ופנה ללכת תוך שהוא מרכין את ראשו בהכרת תודה.

רגע רגע, קראו אחריו השופטים, שכחת את הבשורה הרעה. אמרנו שאתה צודק, לא אמרנו שזכית במשפט.

חדד לא כל כך הבין.

כדי להבין, הסבירו לו השופטים, עליך לקרוא את סעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי ולקבל דרכו דוגמית של נפלאות עולם המשפט. גם קריאה בספרו של קפקא, "המשפט" תעזור להבין. קפקא היה משפטן שעבד בחברת ביטוח. הוא היטיב לתאר את העולם שלנו.

אולי תנסו בכל זאת להסביר לי, ביקש חדד.

בוא ננסה, השיבו השופטים והתחילו להסביר בסבלנות:

לפי סעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי, כדי שבקע מפשעתי, יהיה מוכר כפגיעה בעבודה, לא מספיק שהבקע ייגרם עקב העבודה, על העובד לבקש מהבקע כי יופיע תוך כדי העבודה.

זה קרה במקרה שלי, השיב חדד, הבקע הופיע תוך כדי עבודה, גם בלי שביקשתי ממנו להופיע דווקא אז.

זו הייתה רק המשוכה הראשונה, הבהירו השופטים, קיימת עוד משוכה: בקע שנגרם ממאמץ שגרתי בעבודה אין בו די. הבקע מוכר רק אם מאמץ לא רגיל בעבודה גרם לו.

גם זה קרה במקרה שלי, ענה חדד והביא עדויות כי המאמץ שהיה כרוך בהעברת הארגזים מהמחסן הישן למחסן החדש אכן היה בלתי רגיל.

אתה שוב צודק, אמרו לו השופטים, אבל עד כה עברת רק שתי משוכות. קיימות גם משוכות 3, 4 ו-5 ועליהן אין סיכוי שתתגבר: עם הופעת הבקע היה עליך להפסיק מייד את עבודתך לפנות לרופא ובדרך אליו להודיע לביטוח הלאומי או למעביד שלך על התקף הכאבים. הכל תוך 72 שעות.

ואם מתוך מסירות לעבודה המשכתי לסחוב ארגזים, למרות הכאבים ופניתי לטיפול רפואי באיחור של שעה, הקשה חדד.

אז אבוד לך, השיבו השופטים, זו לשון החוק, אין מה לעשות.

הקורא הנבון יכול כבר להבין, כי רק בקע מפשעתי של מבוטח המכיר עורך דין או שופט המנוסים בבית הדין לעבודה, יכול להיות מוכר כפגיעה בעבודה. גם זאת בתנאי שהמבוטח מתקשר אל עורך הדין או אל השופט מייד עם הופעת הכאב ואלה לוחשים באוזניו לעזוב את העבודה מייד, לפנות לרופא ולהודיע לביטוח הלאומי, הכול תוך 72 השעות הראשונות שלאחר ההתקף.

בסופו של יום, השופטים דחו את תביעתו של חדד, כמו את תביעותיהם של מבוטחים רבים אחרים, המשלמים הון עתק מידי חודש לביטוח הלאומי, למרות שכלשונם "הבקע בבטנו של חדד יסודו בעבודתו".

ובשולי הדברים נבקש להעיר כי אכן, השופטים היטיבו לצטט את הוראת סעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי, אבל תפקיד השפיטה אינו מצומצם לציטוט חוקים. לא על יישום טכני של חוקים דרקוניים תהיה תפארת מערכת המשפט. התוצאה יכולה הייתה להיות גם אחרת.

לאור חוקי היסוד, במיוחד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן היה לפרש את דרישות סעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי כדרישות ראייתיות ולא כדרישות מהותיות. במיוחד כשמדובר בבית הדין לעבודה, שמראש הוקם במטרה לעשות "משפט צדק". מילים אלה, המופיעות בסעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, נשתכחו מלב שופטינו.