Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

פסילת רישיון כשלעצמה לא שוללת כיסוי ביטוחי

אורון מצרפי היה מעורב בתאונת דרכים. לאחר התאונה הוא פנה לחברת הביטוח שלו, מנורה מבטחים וביקש כיסוי לנזקי התאונה. מסלקי התביעות במנורה שלפו ממשרד הרישוי את תדפיס פרטי רישיון הנהיגה של מצרפי. בתדפיס היה רשום כי במועד התאונה רישיונו של מצרפי נשלל על פי שיטת הניקוד עד שיעבור קורס בנהיגה נכונה. מסלקי התביעות נפלו על התדפיס כעל מוצאי שלל רב והודיעו למצרפי כי בעת התאונה הביטוח שלו לא היה תקף.

האם די ברישום שכזה כדי לשלול ממצרפי את הכיסוי הביטוחי? על שאלה זו השיב בית המשפט העליון [בפרשת עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל] בלאו מוחלט: כדי לשלול מהנהג המבוטח את הכיסוי הביטוחי על חברת הביטוח להוכיח שבעת התאונה הנהג המבוטח ידע בפועל "ידיעה ממשית" כי רישיונו נשלל. כך גם בביטוח חובה המכסה נזקי גוף וגם בביטוח מקיף המכסה נזקי רכוש.

אולם כפי שנראה מיד, חברות הביטוח אדישות לפסיקת בית המשפט העליון. למרות הכלל הברור שקבע הן ממשיכות לטעון להיעדר כיסוי ביטוחי גם כאשר אין בידיהן כל הוכחה לכך שהנהג המבוטח ידע על השלילה.

נחזור למקרה של מצרפי. המחלוקת בינו לבין מנורה הונחה על שולחנו של השופט אבי סתיו מבית משפט השלום בראשון לציון.

נציגי מנורה לא הצליחו להציג בפני השופט סתיו ולו ראיה אחת לפיה מצרפי ידע כי רישיונו נשלל. כך בלשונו של השופט סתיו: "לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל דעה כי לא עלה בידי מנורה להוכיח כי הנהג המבוטח היה מודע לכך שרישיונו נשלל". השופט חייב אם כן את מנורה לקחת אחריות על נזקי התאונה.

זלזול בפסיקת בית המשפט העליון התגלה גם בבית משפט השלום בהרצליה במקרה של נתן מזרחי.

רכבו של מזרחי ניזוק בתאונה. הראל, חברת ביטוח המקיף שלו, דחתה את תביעתו. "בבדיקה מול משרד הרישוי התברר כי הנהגת אשר נהגה ברכב במועד התאונה נהגה תחת שלילה בעקבות שיטת הניקוד. בהתאם לתנאי הפוליסה, היה אסור על הנהגת לנהוג ברכב מכיוון שרישיונה לא היה תקף ומשכך נשללת הזכאות לכיסוי ביטוחי", כך טענו מסלקי התביעות בהראל.

מזרחי הבין שלא נותרה בידו ברירה. הוא פנה לעזרת מערכת המשפט. תביעתו הונחה על שולחנו של הרשם הבכיר צחי אלמוג מבית משפט לתביעות קטנות בהרצליה. הרשם אלמוג פנה אל נציגי הראל: האם אתם יכולים להוכיח שהנהגת ידעה "ידיעה ממשית" שרישיונה נשלל כפי שדורשת פסיקת בית המשפט העליון? נציגי הראל הגישו לשופט תדפיס ממרכז הסליקה של חברות הביטוח לפיו הנהגת הייתה בשלילה. בתדפיס היה רשום מספר הברקוד של ההודעה שנשלחה אליה בדואר. אל תדפיס זה צרפו תדפיס מעקב משלוחים מאתר דואר ישראל.

הרשם אלמוג בחן את התדפיסים והבחין מיד כי "אין התאמה בין תאריך המשלוח באישור מרכז הסליקה של חברות הביטוח לבין תאריך המשלוח באתר דואר ישראל ולכן לא ניתן לסמוך על מסמכים אלה כדי קבוע כי הנהגת ידעה בפועל על השלילה".

הנהגת העידה וסיפרה כי לא הייתה מודעת לשלילה ולא קיבלה שום מכתב. עדותה הייתה מהימנה ולא נסתרה, קבע הרשם.

בסופו של יום, הרשם צחי אלמוג פסק כלשונו "לא שוכנעתי כי הנהגת ידעה ידיעה ממשית כי רישיונה אינו בתוקף במועד התאונה ועל כן על הראל לשלם את תגמולי הביטוח".