מתחזה התקבל לעבודה וגנב משאית. האם יש ביטוח?

ישראל מימוני עוסק לפרנסתו בשינוע רכבים על גבי משאיות.

באחד הימים התקשר אליו אדם שהציג עצמו בשם חליל קרקור ושאל אם הוא זקוק לנהג. מימוני השיב בחיוב וביקש כי יבוא לריאיון עם תעודת זהות, רישיון נהיגה למשאית במשקל 15 טון ותעודת יושר ממשטרת ישראל.

עוד בטרם החל הריאיון התרשם מימוני מקרקור כאשר זה סייע לו בניקיון המוסך וסידורו מבלי שיבקש זאת ממנו.

בראיון בחן מימוני את תעודת הזהות, רישיון הנהיגה ותעודת היושר ומצא אותם ללא דופי. קרקור הסביר לו שהוא עוזב את מקום עבודתו הקודם כי "לא משלמים לי כסף כמו שצריך וקשה לי לגדל ארבע ילדים". בהמשך הביע קרקור הסכמה לשעות העבודה, ימי העבודה ולגובה השכר. השניים סיכמו כי כבר למחרת יתחיל קרקור בחפיפה עם אחד הנהגים הוותיקים.

יום החפיפה הראשון עבר בשלום. ביום השני נקראו להעביר שני כלי רכב מירושלים לאלפי מנשה ולאחר מכן לפתח תקווה. הרכבים הועמסו על המשאית ויצאה לדרך. הנהג הוותיק ירד בבית חנינה כדי להשתתף בקורס נהיגה לרכב של 15 טון ומעלה. קרקור המשיך בנהיגה לבדו לכיוון אלפי מנשה. זמן מה לאחר מכן נותק עמו הקשר הסלולארי וממוקד פוינטר נמסר כי אין תשדורת עם המשאית.

מימוני הגיש תלונה במשטרת ישראל וגם במשטרה הפלסטינית. הניסיונות לאתר את המשאית כשלו. לעומת זאת הניסיונות לאתר את חליל קרקור צלחו. אלא שהתברר למשטרה מעל לכל ספק כי הוא אינו הגנב. כלומר הגנב אינו אלא מתחזה. כשנה לפני חקירתו נגנבה מקרקור האמתי תעודת הזהות אך תיק המשטרה נסגר בעילה של "עבריין לא נודע".

מאז לא נמצא הגנב, לא המשאית וגם לא שני כלי הרכב שהיו עליה. מימוני נפל קורבן למתחזה. האם הוא ייפול קורבן גם לאותיות הקטנות של פוליסת הביטוח שלו? מיד נראה.

מימוני ביטח את המשאית אצל חתמי לוידס באמצעות סוכנות הביטוח ק.ש. חתמים. זו האחרונה דחתה את התביעה בהסתמכה על חריג בפוליסה הקובע כי "פוליסה זו אינה מכסה גניבת הרכב ע"י עובדי המבוטח".

מימוני נאלץ לפנות לעזרת מערכת הצדק והגיש את תביעתו בבית משפט השלום בירושלים. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת מיכל שרביט.

לפי השקפת עולמה של השופטת שרביט פתרון המקרה פשוט. בחריג כתוב כי אין כיסוי ביטוחי לרכב שנגנב על ידי עובדו של המבוטח. לגישתה של השופטת המתחזה היה עובדו של מימוני. מאחר והמתחזה גנב את הרכב בהיותו עובדו של מימוני המבטחים פטורים מכל תשלום.

השופטת הבהירה כי תביעתו של מימוני אינה מתיישבת עם "הגיונו של חוזה הביטוח".

ומהו "הגיונו של חוזה הביטוח"? לדעת השופטת הגיונו טמון בכך שהמבטחים אינם מוכנים לשלם עבור גניבה המבוצעת על ידי מי שהמבוטח נותן בידיו את אמצעי ההגנה מפני גניבת המשאית. האם השופטת קבעה זאת על בסיס חוות דעת אקטוארית שחברת הביטוח הייתה חייבת להביא על פי החוק המוכיחה כי התעריף האקטוארי על פיו היא ביטחה את המשאית לא כלל גניבה בידי מי שהתקבל לעבודה במרמה? לא.

כך פטרה השופטת מיכל שרביט את חתמי לוידס מכל אחריות לגניבת המשאית ואף חייבה את מימוני בתשלום הוצאות משפט של עשרים אלף שקל.

ואנו ברשותכם מבקשים להעלות מספר ספקות לגבי נכונות קו מחשבתה של השופטת מיכל שרביט.

האם מבחינת דיני העבודה התקיימו בין המתחזה לבין מימוני יחסי עובד מעביד? בוודאי שלא. הרי חוזה העבודה שביניהם פגום מיסודו מחמת מרמה והטעיה.

האם מבחינת דיני הביטוח המתחזה היה עובדו של מימוני? בוודאי שלא. שערו בנפשכם שהמתחזה היה עושה תאונה עם המשאית, פוגע חס ושלום בהולך רגל ובית המשפט היה פוסק כי עליו לשלם פיצויים לנפגע. האם חברת ביטוח החובה של מימוני הייתה משלמת במקום המתחזה את הפיצויים לנפגע משום שהוא עובד של מימוני ולכן מבוטח כמו שאר העובדים הנוהגים מטעם מימוני במשאית?

יתירה מזו וזה החשוב: הגניבה במקרה זה לא נעשתה על ידי עובד אלא על ידי רמאי שהתחזה לאחר. מעשה הגניבה החל כאשר המתחזה גנב את זהותו של חליל קרקור. עדיין בטרם הפך המתחזה ל"עובד" של מימוני. מעשה הגניבה נמשך כאשר המתחזה גנב את אמונו של מימוני באמצעות מסמכים מזויפים. עדיין לפני שהפך ל"עובד" של מימוני. רק חלקו האחרון של מעשה הגניבה בוצע לאחר שהמתחזה התקבל במרמה לעבודה.

למרבה הצער, פסק דין זה לפיו מעשה הגניבה ממימוני בוצע על ידי עובד של מימוני מדגים היטב את הביטוי לפיו אלת הצדק היא עיוורת.