לא כל נפגע טרור זכאי לפיצוי

חודש מרץ של שנת 2002 כונה "מרץ השחור". בחודש זה הגיעה האינתיפאדה השנייה לשיאה הקטלני. למעלה מ- 135 ישראלים איבדו בו את חייהם בפיגועי התאבדות.

הפיגוע הראשון של "מרץ השחור" התרחש בשכונת בית ישראל בירושלים סמוך לבית הכנסת של הרב הרוש. נרצחו בו עשרה בני אדם, ביניהם שני תינוקות ושלושה ילדים.

מתפללי בית הכנסת סיימו את תפילתם סמוך לשעה שמונה בערב. י' נותר שם בגפו כדי ללמוד גמרא. לפתע החריד את בית הכנסת פיצוץ מחריש אוזניים. הקירות רעדו. י' שהיה לוחם בתותחנים לא איבד את עשתונותיו ויצא אל הרחוב כדי להושיט סיוע. באוויר עמדו ריחות חריפים של בשר חרוך וחומרי נפץ הוא רץ לכיוון ענן עשן גדול שהיתמר מעל אש בוערת. בזירת ההתאבדות נחשף למראות שלא מהעולם הזה: הרוגים וחלקי גופות מפוזרים על הקרקע ופצועים מנותקים מאיבריהם זועקים בכאב לעזרה.

י' הבחין בצעיר שעמד משותק מתנועה עם תינוקת בידו. הוא לקח מידיו את התינוקת והתרחק עמה מהמקום תוך שהוא מדרבן גם את הצעיר שיתרחק מחשש לפיצוץ נוסף.

כוחות מד"א והצלה בוששו לבוא. י' רץ עם התינוקת לכביש הראשי. שם עצר מכונית והתחנן בפני הנהג שייסע במהירות לבית החולים ביקור חולים. במהלך הנסיעה התינוקת המשיכה לדמם מתוך חור שהתהווה בראשה והחלה לפרפר. י' הנשים אותה ועצר את הדימום.

כשהגיעו לבית החולים הניח את התינוקת על מיטת טיפולים. היא נראתה כמו מלאך. אך תוך חמש דקות הרופאים הודיעו לו שהתינוקת נפטרה. עולמו של י' חרב עליו. הוא איבד את שפיותו. כסהרורי החל להכות באגרופיו בקיר. פסיכיאטרית ניגשה אליו וטיפלה בו.

מאורעות אותו פיגוע לא הרפו ממנו מאז. הרופאים קבעו כי הוא נותר עם נכות נפשית. י' פנה למוסד לביטוח הלאומי וביקש כי זה יכיר בו כנפגע פעולות איבה.

חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה קובע בפשטות כי כל מי ש"נפגע כתוצאה מפגיעת איבה" זכאי לתגמולי איבה. המונח "כתוצאה" מצביע על כך שדי בקשר סיבתי בין הפיגוע לנכות הנפשית. אולם פקידי המוסד הוסיפו לסעיף הכתוב תורה שבעל פה: את הקשר הסיבתי שהחוק דורש יש לפרש כדרישה לקשר סיבתי כפול. הראשון קשר סיבתי עובדתי והשני קשר סיבתי משפטי. במקרה שלך הודיע המוסד לי' אין כל ספק כי נכותך הנפשית הינה "תוצאה" של הפיגוע. אולם בכך אין די. זה רק קשר סיבתי עובדתי. דרוש גם קשר סיבתי משפטי וזה לא קיים במקרה שלך.

מהו קשר סיבתי משפטי? אלה מילים גבוהות שלא נועדו אלא להכשיר שלילת תגמולי ביטוח מנפגעים שלפי השקפת פקידי המוסד לא צודק לפצות אותם, למרות שהם נפגעו "כתוצאה מפגיעת איבה". כך לדעתם של פקידי המוסד לא צודק לפצות אדם שנפגע מתוצאותיו של פיגוע התאבדות, מזעזעות ככל שיהיו, אלא אם הנפגע שהה בעת התפוצצות המחבל בליבת זירת הפיגוע.

י' ניסה לשכנע את פקידי המוסד כי הוא נמנה על סוג הנפגעים שגם לפי השקפתם ראוי לפצותם. הוא היה מעורב בפיגוע כבר מתחילתו כאשר שמע את הפיצוץ העז מחריש האוזניים והרגיש את קירות בית הכנסת רועדים מעוצמת הפיצוץ. הוא חווה את הפיגוע לא רק בחוש השמיעה אלא גם בחוש הריח, משהריח את ריח אבק השריפה והבשר השרוף ובחוש הראיה, משראה את הגופות ואחר כך את הילדה אותה פינה לבית חולים מדממת ומפרפרת בידיו.

פקידי המוסד נותרו בשלהם כי לא ראוי לפצות את י' משום שנפגע "רק" מתוצאות הפיגוע.

בלית ברירה פנה י' לבית המשפט המחוזי בתל אביב וערער שם על החלטת המוסד.

השופטת זהבה אגי בדקה אם גם לפי השקפת עולמם של השופטים שדנו בעבר במקרים דומים אין הצדקה לפצות נפגעים מסוגו של י'. וזה מה שעלה בבדיקתה:

דוד תשבי המתין לאביו בחנות הפרחים המשפחתית כאשר שמע פיצוץ עז בוקע מאוטובוס במרחק 200 מטר ממנו. תשבי רץ למקום הפיגוע ונכח בתוצאותיו הקשות ובכלל זה במראה חלקי הגופות. הוא החל לחפש את אביו במקום הפיגוע ובבתי החולים. רק כעבור מספר שעות נקראו בני המשפחה למכון לרפואה משפטית ושם זיהו את גופת האב. השופטת בלנש קיי מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחתה את תביעתו וקבעה כי אין קשר סיבתי משפטי בין מצבו הנפשי הקשה לפיגוע ההתאבדות.

בתו של משה בוסני נפגעה אנושות בפיגוע של מחבל מתאבד בעת שעבדה בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב. בוסני נפגע קשות בנפשו עקב חשיפתו למראות המזעזעים של בתו הפגועה ומצבה הקשה בתקופות השיקום הארוכות והקשות בהן ליווה אותה. תביעתו נדחתה על ידי שופטי בית המשפט העליון, יורם דנציגר עוזי פוגלמן ומני מזוז. אלה קבעו כי יש לצמצם את חוג נפגעי האיבה רק "לנפגעים ישירים שנכחו באופן פיזי בזירת אירוע האיבה ולנפגעים אלה בלבד".

אחיו של בני אמסלם נחטף בידי מחבלים. אמסלם השתתף בחיפושים אחר אחיו והיה בין אלה שמצאו את גופתו. אמסלם ביקש להכיר בו כנפגע פעולת איבה בשל הזעזוע שעבר עליו עם מציאת הגופה והפגיעה הנפשית הממשית שהייתה בעלת השפעה מכרעת על תפקודו. אולם השופטת קיי בלנש מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחתה את תביעתו שוב בנימוק שלא נוכח בליבת אירוע החטיפה והרצח של אחיו. השופטת הסתפקה בהבעת צער על כי נאלצה לדחות התביעה והעידה על עצמה שהיא עושה זאת "תוך צער ורגישות... זוהי מנת חלקו של עם ישראל בעת הזו בארצו".

השופטת זהבה אגי לא סטתה מפסיקת השופטים שקדמו לה. השופטת הודתה כי "חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה הינו חוק סוציאלי וכי בתי המשפט אמורים לנהוג ברוחב לב בחוקים שנועדו להיטיב עם אנשים שנפגעו. יחד עם זאת, לאור הפסיקה הברורה לאורך שנים, אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון ועם כל הצער והאהדה לי' אשר נזעק לסייע בידי הפצועים בפיגוע ואף פינה תינוקת שנפגעה אנושות לבית החולים ועשה מאמצים להצילה לא ניתן להכיר בו כנפגע פעולת איבה".

בשולי הדברים השופטת העירה כי לאור חוק לא תעמוד על דם רעך נוצר מצב בלתי צודק. לפי חוק זה אילו י' לא היה נחלץ לעזור לנפגעי הפיגוע הוא היה עובר עבירה פלילית ונענש. במילות השופטת: "מחד מוטלת על מי שמזדמן לזירת אירוע איבה החובה החוקית להושיט עזרה לנפגעים. מאידך אין הוא זכאי להיכלל במסגרת הזכאים לתגמולים על פי החוק מאחר והזדמן לזירת הפיגוע לאחר התרחשותו והיה רק עד לתוצאותיו".

השופטת קראה לחברי הכנסת כי יתקנו "מצב אנומלי זה במסגרת תיקון מתאים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה או בחוק לא תעמוד על דם רעך".

אלא שהשופטת שכחה כי מי שיצר מצב אנומלי זה הם בתי המשפט והם יכולים בנקל לשנות את פרשנותם לחוק ולקבוע כי לא רק קשר סיבתי עובדתי קיים במקרים כמו של י' אלא גם קשר סיבתי משפטי. מי שיצר אנומליה הוא גם זה שצריך לתקנה.