הוצב בלבנון בבסיס בו שירת אחיו שנפל

ב' היה בן שתים עשרה כאשר אחיו החייל התאבד בביתם מול עיניו בנשקו האישי. האח המנוח שירת כגשש בגזרת הר דב בלבנון והוכר כמי שנפל במילוי תפקידו.

הטראומה של התאבדות האח טלטלה את ב'. במשך מספר שנים הוא עבר טיפול פסיכולוגי במערכת בריאות הנפש הציבורית. יחד עם זאת, בשיחות אצל הפסיכולוגית נאמר להוריו כי "אין לו בעיה נפשית".

שש שנים לאחר מות האח גויס גם ב' לצה"ל עם פרופיל 97. ב' ובני משפחתו הפצירו בשלטונות הצבא כי לא ישבצו אותו בגזרה בה שירת אחיו. אולם השלטונות התעלמו מבקשתם. על אפם ועל חמתם של ב' והוריו הוא הוצב לשרת בגזרת הר דב בלבנון באותו בסיס בדיוק בו שירת אחיו המנוח.

השירות בחברת גששים ותיקים שהכירו את האח המנוח ותזכורות כואבות נוספות כמו שמו של אחיו שהיה רשום מעל הקירות באותו בסיס הסבו לב' מצוקה נפשית. תפקודו החל לרדת. התנהגותו הפכה לבלתי תקינה עד שהוזהר כי ייענש ואף ייכלא.

באחת החופשות בביתו תקפה אותו תגובה נפשית חריפה. הוא אושפז באחד המרכזים לבריאות הנפש. הפסיכיאטרים המטפלים אבחנו סכיזופרניה והפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD). ב' שוחרר מצה"ל עם פרופיל 21 על רקע נפשי.

לאחר שחרורו פנה ב' לקצין התגמולים במשרד הביטחון וביקש לקבל הכרה כנכה צה"ל. קצין התגמולים מינה את הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש. זה קבע כי העובדה שהתאבדות האח התרחשה בבית ולא בצבא שוללת את הטענה שהצבת ב' לשירות בבסיס של אחיו המנוח היא שעוררה בו את מחלת הנפש. קצין התגמולים אימץ בחום את חוות דעתו של ד"ר ומוש ודחה את בקשתו של ב'.

בלית ברירה פנה ב' אל ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) היושבת בבית משפט השלום בחיפה בראשות השופט אורי גולדקורן.

לערעורו צירף ב' את חוות דעתו של הפסיכיאטר פרופסור חיים קנובלר אשר קבע כי המחלה שהתפרצה "החלה באופן ברור כהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי. לחצי השירות הצבאי הם הגורם למחלה הנפשית".

השופט גולדקורן מינה כפסיכיאטר מטעם הוועדה את ד"ר נביל ג'ראיסי כדי שיסייע בידה להכריע בין מומחי הצדדים. ד"ר ג'ראיסי צידד בחוות דעתו של פרופסור קנובלר. הרופא הבהיר כי יש לראות את שיבוצו של ב' לשירות בלבנון בבסיס בו שירת אחיו המנוח על רקע היסטוריה משפחתית של שכול: דוד שנהרג בהיתקלות בעמק הירדן, אבא שאובחן כנכה פוסט טראומה עקב שירותו הצבאי, אח שהוכר כמי שנפל בעת מילוי תפקידו. כל אלה נחוו על ידי ב' כאירועים מסכני חיים בצורה רצינית והשפיעו לרעה על מצבו הנפשי.

השופט גולדקורן העדיף את חוות דעתם של ד"ר ג'ראיסי ופרופסור קנובלר על פני זו של ד"ר ומוש. שלטונות הצבא, קבע השופט, שגו כאשר התעלמו מבקשת בני משפחתו של ב' למנוע את הצבתו בגזרה הצפונית בה שירת האח. היה על שלטונות הצבא לדעת כי מדובר באח שכול ובמשפחה פגועה ולנהוג בזהירות מופלגת בטרם הציבו אותו לשרת בתפקיד מבצעי בזירה מסוכנת.

השופט גולדקורן הזכיר לקצין התגמולים כי הצבת ב' בגזרת לחימה בה שירת אחיו המנוח עומדת בניגוד לעמדה הרשמית של הצבא, לפיה יש לגלות התחשבות מיוחדת במלש"בים ממשפחות שכולות. התנהלות זו גם נוגדת את פקודת המטכ"ל הקובעת כי בן למשפחה שכולה לא ישובץ לבסיסים שבגזרת לחימה. לכן אף אם בני משפחתו של ב' לא היו פונים לשלטונות הצבא בבקשה למנוע הצבתו כגשש בגזרת הר דוב, היה על הצבא להימנע מהצבה זו. גיוסו של אח שכול בעל רגישות מיוחדת כתוצאה מאירוע טראומתי בילדותו לשירות מבצעי בזירה מסוכנת בבסיס בו נהרג אחיו היא שיצרה תנאי שירות חריגים, פסק השופט.

זאת ועוד, הבהיר השופט, מאחר ואין ראיה לביטוי חיצוני של מחלה נפשית עובר לגיוסו של ב' יש לקבוע כי שירותו של ב' באותו תפקיד ובאותה זירה בה שירת האח שנפל הוא שגרם למחלתו ולא רק החמיר אותה.

בסופו של יום, השופט אורי גולדקורן פסק כי החלטת קצין התגמולים לפיה לא הוכחו תנאי שירות חריגים ולא הוכח קשר סיבתי בינם לבין מצבו הנפשי של ב' אינה יכולה לעמוד והורה לקצין התגמולים להכיר בו כנכה צה"ל.