Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

השופט תומר סילורה: מטרת השופט צדק והגינות

אבימלך ויזל הצטרף לסולל בונה מיד עם שחרורו מהצבא. משך קרוב ל- 40 שנה דאג להפריש משכרו מידי חודש בחודשו את כספי זכויותיו הסוציאליות לקרן הפנסיה נתיב. במהלך השנים הללו הקים משפחה לתפארת. כאשר אגיע לגיל פרישה, קיווה ויזל, תהיה לי קרן ממנה אוכל להמשיך לפרנס את אשתי ולתמוך בארבעת ילדי.

בהיותו בן 53 עברה רעייתו של ויזל תאונת דרכים קשה עם פגיעה בגזע המוח. מאז היא הייתה מאושפזת במצב וגטטיבי (כצמח) בבית החולים ולא יצאה ממנו משך חמש עשרה שנה.

בהגיעו לגיל 59 פרש ויזל מסולל בונה. שבע שנים לאחר מכן פקדו אותו מלנומה ונגעים סרטניים בבלוטות התריס. ויזל אובחן כחולה סופני במצב תודעתי נמוך. הוא אושפז במצב סיעודי קשה במחלקת פגועי ראש בבית החולים אלישע.

58 יום לאחר שהגיע לגיל פרישה (גיל 67 לגברים) הלך ויזל לבית עולמו. כתשעה חודשים לאחר מותו נפטרה גם רעייתו.

לאחר מות אמם, פנו ארבעת ילדיו של ויזל לקרן הפנסיה נתיב וביקשו לקבל את הכספים שאביהם צבר שם מעמל כפיו משך 40 שנה כאמור. סכום של 786,850 שקל.

נתיב היא אחת משמונה קרנות הפנסיה הוותיקות שהולאמו בשנת 2003 על ידי ממשלת ישראל ובסופו של תהליך עברו לניהול של גוף מאוחד ממשלתי בשם "עמיתים". עמיתים עובדים תחת פיקוח המפקח על הביטוח.

המפקח על הביטוח ניסח עבור מבוטחי הקרנות תקנון אחיד. תקנון זה מכיל מספר סעיפי גזל דרקוניים שאחד מהם, כך חשבו מסלקי התביעות בעמיתים, יכול לשמש בסיס חוקי לגזול מילדיו של ויזל את פירות עמלו משך ארבעים שנה.

אביכם פספס את המועד לבקש לקבל לידיו את הכספים אותם צבר בקרן, הודיעו נציגי עמיתים ליורשי ויזל ושלפו את סעיף 48ב' לתקנון הקרן: "מבוטח... שחלפו למעלה משישים ימים מחודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה... לא יהיה רשאי למשוך כספים שנצברו לזכותו בקרן".

במילים אחרות, כך הסבירו נציגי עמיתים ליורשי ויזל, לזכות מבוטח המגיע לגיל פרישה עומד חלון הזדמנויות צר של 60 יום. בחלון זמן זה עליו להחליט אם הוא רוצה להמר כי יחיה חיים ארוכים ולקבל את הסכום שצבר בקרן מידי חודש בחודשו בתור קצבה עד למותו, או שמא הוא מבקש לקבל את הכסף לידיו בבת אחת.

בחלון הזמן הצר, ענו ילדיו של ויזל, אבינו לצערנו כבר לא יכול היה להמר. הוא כבר היה חולה סופני. אין כל ספק שהוא היה רוצה לקבל את כל הכסף מיד.

יכול להיות, השיבו נציגי הקרן, אבל כדי לממש את רצונו, אביכם היה חייב להודיע לקרן על טופס מיוחד שהוכן על ידי עמיתים אם הוא מבקש למשוך בבת אחת את כל הכספים שהצטברו לזכותו בקרן.

אבינו נפטר בתוך חלון ההזדמנויות, השיבו ילדיו של ויזל. לפני מותו הוא שהה בבית החולים. במצבו הוא לא יכול היה להגיש את הטופס וגם לא סביר לצפות מאתנו כי נפעל למינוי אפוטרופוס שיעשה זאת במקומו. העדפנו להתמקד בלווי שני הורינו בבתי החולים ובצמוד למיטת אבינו בימיו האחרונים.

תקנון זה תקנון. זאת ראה וקדש, ענו להם נציגי עמיתים.

המחלוקת בין הצדדים הועברה להכרעת השופט תומר סילורה מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

אכן, הודה השופט סילורה, עמיתים מנהלת קרן פנסיה הפועלת על פי תקנון. אין גם ספק כי התקנון קובע את אשר נציגי עמיתים טוענים. כדי למשוך את כספו בבת אחת, המנוח היה חייב להגיש את הטופס תוך 60 יום.

יחד עם זאת, המשיך השופט, נוכח היות המנוח על ערש דווי במהלך אותם 60 הימים ונוכח מצבה הרפואי הסטטי של רעייתו משך 15 שנה וכאשר תוחלת חייהם קצרה, אין ספק כי המנוח היה מבקש את משיכת הכספים אילו היה יודע כי ללא בקשתו זו הכספים שצבר במשך כל חייו יאבדו.

נכון הוא, הוסיף השופט סילורה, כי הילדים נמנעו מהגשת בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח. יתכן כי בכך התרשלו. מנגד, קשה לשפוט ילדים שבמשך מספר חודשים ראו את אביהם קמל ונאבד, במצב קשה, ומובן מדוע לא חשבו לעסוק בעניינים מסוג זה. אין להשליך את סכומי הפנסיה הגבוהים שצבר המנוח אך בשל טענה זו.

בסוף פסק דינו הוסיף השופט תומר סילורה דברים ב"נימה אישית" כלשונו: "כשופטים מטרתנו העיקרית היא להגיע לתוצאה צודקת והוגנת כלפי כל המעורבים. בנסיבות המקרה דנן התוצאה הצודקת היא קבלת התביעה והעברת הכספים שנצברו לטובת המנוח ליורשיו".

פסק דין זה מוכיח עד כמה חשובה מערכת המשפט ויותר מכל חשוב למנות שופטים עם "לב שומע", כמאמר החכם באדם.

"סבא שלך", כך סיפרו לעמוס עוז בילדותו, "היה מאמין בשני דברים: בחמלה ובצדק. אבל הוא היה בדעה שמוכרחים תמיד לקשור בין שניהם. צדק בלי חמלה זה בית מטבחיים ולא צדק" (עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך".