Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

480,000 שקל עבור איחור בתשלום תגמולי ביטוח

גיל דודי נפטר באופן פתאומי במהלך עבודתו כחקלאי והוא בן שלושים ושש בלבד. המנוח הותיר אחריו אלמנה ושלושה יתומים בני שנתיים, שלוש ושמונה שנים.

מתוך דאגה ליקיריו, רכש המנוח בעודו בחיים ביטוח חיים בחברת הפניקס בסכום של שני מיליון ומאתיים אלף שקל. אלמנתו ביקשה מהפניקס את סכום הביטוח. הפניקס התעלמה ממנה.

בלית ברירה פנתה האלמנה לעורך דין אשר הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

בית המשפט דרש מהפניקס כי תגיש כתב הגנה. הפניקס התעלמה. לפיכך, בחלוף המועד להגשת כתב הגנה, נתן בית המשפט פסק דין המחייב את הפניקס לשלם לאלמנה את מלוא תגמולי הביטוח ולהשיב לה כרבע משכר הטרחה שסוכם בינה לבין עורך דינה. למה רק רבע? לא ברור.

כשבעה ימים לאחר מתן פסק הדין, הגישה הפניקס בקשה לבטלו ולהאריך את המועד להגשת כתב ההגנה. בית המשפט נענה לבקשה, ביטל את פסק הדין ונתן להפניקס ארכה להגשת כתב הגנה.

אולם, למרבה ההפתעה, יום לפני המועד להגשת כתב הגנה הודיעה הפניקס לבית המשפט כי "החליטה לקיים את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בתיק זה ולא להגיש כתב הגנה בתיק".

האלמנה הזדרזה להגיש לבית המשפט התנגדות. פסק הדין הראשון שאותו הפניקס מבקשת לקיים כעת, הזכירה האלמנה לשופט אמיר דהאן, אינו קיים יותר. הפניקס עצמה ביקשה לבטלו. לכן יש לתת פסק דין חדש על מלוא סכום תגמולי הביטוח. כמו כן יש להורות להפניקס להשיב לה את מלוא שכר הטרחה שסוכם בינה לבין עורך דינה. על אלה ביקשה להוסיף ריבית עונשית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח העומדת כיום על פי עשרים מהריבית החוקית.

האלמנה פירטה בבקשתה את סאת המרורים שהפניקס האכילה אותה מיום פנייתה לחברה. הפניקס זלזלה אפילו בבית המשפט ולא שילמה לה אגורה שחוקה אחת למרות שהתחייבה בפני בית המשפט לשלם את תגמולי הביטוח, הדגישה האלמנה.

נציגי הפניקס דרשו לזמן את האלמנה לחקירה נגדית בבית המשפט. הם קיוו שזימון זה ירתיע אותה והיא תוותר על דרישותיה. אולם היא לא נרתעה. בחקירתה סיפרה כי חשבה לתומה שקבלת כספי הביטוח היא עניין פשוט כמו הפשטות שבה נמכרה להם פוליסת הביטוח בטלפון. רק כאשר הבינה כי היא אינה מצליחה ליצור קשר פורה עם חברת הביטוח ולהביא לילדיה את הכספים הדרושים לקיומם פנתה לעורך דין.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, עדות האלמנה ועיון במסמכים קבע השופט אמיר דהאן כי הפניקס לא הראתה מדוע ומניין נובעת זכותה לעכב את תשלומי הביטוח ומדוע נדרש דיון בבית המשפט על מנת שתשלם אף את הסכומים הלא שנויים במחלוקת.

השופט לא התפלא שהאלמנה פנתה לעורך דין. הפניקס גם הפגינה "זלזול בוטה" בבית המשפט כאשר לא הגישה כתב הגנה, עמדה על קיומו של פסק דין שבוטל לבקשתה, לא קיימה אותו בפועל ונקטה בסחבת לא ברורה בקשר עם תשלומו, סחבת שנמשכה עד למועד הדיון בפני בית המשפט ממש.

השופט הזכיר לנציג הפניקס את אשר ציוותה עלינו תורת ישראל כי "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחם נמוכה, אף על פי שהם בעלי ממון". כספי יתומים ואלמנות אסור לעכב אפילו במעט. בהקשר זה גם עיכוב זניח "עד שתהא גומע כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך" נחשב כעינוי.

"צדקה האלמנה", קבע השופט, באומרה כי ציפתה שתשלום תגמולי הביטוח יהיה פשוט ומהיר כמו שנמכרו לה ולבעלה פוליסות הביטוח. למקרים מעין אלה קבע המחוקק את הוראות סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח וחייב את בית המשפט לפסוק ריבית עונשית מתאימה".

אכן, הודה השופט, החוק מתיר לשופט לחרוג מהריבית העונשית מטעמים מיוחדים שירשמו, אך הוא לא מצא במקרה זה טעמים מיוחדים להפחית מסכום הריבית.

בסופו של יום השופט אמיר דהאן חייב את הפניקס לשלם לאלמנה בנוסף לתגמולי הביטוח בסך שני מיליון ומאתיים אלף שקל גם את מלוא שכר הטרחה עליו סיכמה עם עורך דינה ובנוסף ריבית עונשית בסך ארבע מאות ושמונים אלף שקל.