Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

הביטוח תקף גם כשהמבוטח מגביר את הסיכון

איליה מושאילוב התארח בבית חברו יפים. השניים סעדו את ליבם בארוחת צהריים מלווה בשתיית קוניאק.

בערב ביקש יפים מאשתו כי תחזיר יחד עמו את איליה לביתו. זאת על מנת שהיא תנהג ברכבם מאחר והיא היחידה שלא שתתה אלכוהול.

במהלך הנסיעה חשו שני החברים ברע וסבלו מבחילות. הם ביקשו מאשתו של יפים כי תעצור בצד "כדי להתאוורר". איליה החל להקיא והתפרץ אל הכביש. לפתע הגיח במהירות רכב חולף, פגע באיליה והוא הוקפץ אל מכסה המנוע. נהג הרכב האיץ וזיגזג כדי לנער את איליה ממכסה המנוע. לבסוף, נפל איליה ממכסה המנוע והוטח אל הכביש.

כתוצאה מהתאונה איליה נחבל קשה וסבל מפגיעות ראש, פגיעות פנימיות ופגיעות בחוליות עמוד השדרה.

תאונת הדרכים הוגדרה על-ידי המשטרה כתאונת פגע וברח שזהות הנהג הפוגע אינה ידועה.

לאיליה היו שלוש פוליסות ביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח AIG. זו האחרונה סירבה לשלם לאיליה את תגמולי הביטוח.

AIG טענה כי הפוליסה שלה מכסה רק פגיעה מאירוע "בלתי צפוי מראש" ואילו התנהגותו של איליה והסתכנותו הגיעו לרמה כה גבוהה עד שהפכו את תאונת הדרכים לאירוע צפוי מראש.

המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת לובנה חלאילה, מבית משפט השלום בקריות.

המונח "בלתי צפוי מראש", הבהירה השופטת, מבטא עקרון יסוד בדיני ביטוח לפיו אין תוקף לביטוח של אירוע שיקרה בוודאות.

אכן, הסכימה השופטת, נהיגה תחת השפעת אלכוהול מגדילה את הסיכון לתאונת דרכים. אולם זאת ניתן לומר גם על נהיגה במהירות מופרזת, חציית צומת ברמזור אדום, עקיפה מסוכנת, נהיגה בשעת לילה ללא אורות, קפיצה לכביש בלי קשר לשתיית אלכוהול, חציית כביש סואן שלא במעבר חצייה תוך שימוש במכשיר סלולארי. כל אלה מגבירות את הסיכון לתאונת דרכים. עדיין איש לא יטען כי הגברת הסיכון הופכת את הפגיעה לוודאית.

השופטת גם הזכירה כי השאלה אם אירוע הוא וודאי נבחנת מנקודת המבט של המבוטח, כלומר האם המבוטח ראה מראש את האירוע כאירוע שוודאי כי יקרה. במקרה של איליה באף שלב של האירוע, הוא עצמו לא ראה בתאונת הדרכים כאירוע וודאי, לא כאשר הוא וחברו החלו לשתות קוניאק ולא כאשר ירדו מן הרכב.

גם מנקודת מבט אובייקטיבית, איש לא יכול היה לדעת מראש שקפיצה לכביש תסתיים בוודאות בתאונה. האירוע יכול היה להסתיים ללא כל נזק אם בעת הירידה מהמדרכה לא היה חולף בכביש רכב אחר או אם הרכב הפוגע לא היה מאיץ ומזגזג כדי להעיף את איליה ממכסה המנוע.

השופטת הביאה שני מקרים נוספים שבהם חויבהAIG בתשלום תגמולי ביטוח למרות שהמבוטח הגביר את הסיכון להיפגעות. במקרה הראשון, חולה שלקה בדמנציה פסיכוטית הצית את עצמו. בית משפט השלום בטבריה קבע כי פוליסת תאונות אישיות מכסה כל אירוע שבמהלכו ייגרם למבוטח נזק כתוצאה ממעשים שאין לו שליטה עליהם, לא תכנן אותם ואף לא היה מודע להתרחשותם.

במקרה השני, בית משפט השלום בחיפה חייב את AIG בתשלום תגמולי ביטוח עבור מוות של מבוטח בתאונת דרכים שבדגימת דמו נמצאה כמות אלכוהול בשיעור של כמעט פי שלושה מהשיעור המותר.

טענה נוספת שהעלתה חברת הביטוח היא שלפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח היא פטורה מכל חבות משום שהתאונה נגרמה "בידי המבוטח במתכוון".

השופטת דחתה גם טענה זו. בית המשפט העליון בפרשת רוזנצוויט קבע כי סעיף 26 נועד למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת על-מנת לזכות בתגמולי ביטוח או ביום פריצה למטרה זו. לכן לא כל מעשה מודע ורצוני של המבוטח פוטר את חברת הביטוח מאחריות. "ככלל", ציינה השופטת, "רק פעולה מכוונת שמטרתה לגרום לתוצאה המזיקה באה בגדרו של סעיף 26 לחוק".

אכן, הודתה השופטת, בית המשפט העליון עדיין לא הכריע ישירות בשאלה אם מבוטח הנוהג תחת השפעת אלכוהול נחשב כמי שהתכוון לגרום לתאונה. אולם בפרשת פוליקוב השופטת וילנר הביעה את דעתה כי "נדמה שיש טעם רב בפרשנות המצמצמת של מונח הכוונה בהקשר הביטוחי", כלומר כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי יש להוכיח כוונה של ממש. עדיין גם לפי הפרשנות המרחיבה על חברת הביטוח להוכיח ש"המבוטח צפה את התרחשות התאונה ברמת הסתברות גבוהה עת שתה לשכרה והחל לנהוג ברכבו".

במקרה שלנו, ציינה השופטת גם אין כל הוכחה לגבי רמת האלכוהול בדמו של איליה בעת התאונה.

מכל מקום, על סמך העדויות, הראיות ותיק החקירה המשטרתי לא ניתן לקבוע כי כוונתו של איליה, עת הגיע לבקר את חברו ושתה עמו משקאות אלכוהוליים או אף עת ירד לכביש, הייתה לגרום לתאונה שבעקבותיה ימצא עצמו מאושפז עם פגיעות ראש חמורות בבית החולים.

בסופו של דיון, השופטת לובנה חלאילה פסקה כי איליה הוכיח את מקרה הביטוח ולא עלה בידי AIG להוכיח כי מקרה הביטוח נגרם במתכוון או שחל חריג כלשהו בפוליסה. השופטת הורתה לחברת הביטוח לשלם את כל תגמולי הביטוח בתוספת שכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 שקל.