Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size
הודעה חשובה ללקוחותינו היקרים
גם בימי סגר הקורונה אנו עובדים כרגיל ונפגשים עם לקוחות. זאת בזכות מערכת ספידוקס המותקנת במשרדנו והמאפשרת עבודה מלאה הן במשרד והן מרחוק. הכל תוך קיום קפדני של הנחיות משרד הבריאות.

דרכי ההתקשרות והעברת מסמכים למשרדנו

עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית אמצעים להקלת הסיכון במסגרת פרשת סלוצקי

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 3260/10

בעניין: חתמי לוידס, LLOYD'S LONDON

ע"י ב"כ עו"ד א. קריטי ואח'

מדרך מנחם בגין 154, תל אביב 64921

טל': 03-6094433 פקס: 03-6094466

המבקשת

נ ג ד

אליהו סלוצקי

ע"י ב"כ עוה"ד חיים קליר ואח'

מרח' קויפמן 4, ת.ד. 50092, תל אביב 65100

טל' 03-5176626, פקס 03-5177078

המשיב

ובעניין התייצבות היועץ המשפטי לממשלה

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 11.6.13 מתכבד היועץ המשפטי לממשלה להגיש עמדתו בהליך שבכותרת, כדלקמן:

פתח דבר

1. עניין לנו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א ביחס לחובתה של חברת ביטוח לפצות מבוטח בתגמולי הביטוח, בעת התממשות האירוע הביטוחי, כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון, כפי שנקבעו בתנאי חוזה הביטוח (פוליסה).

2. בקשה זו מעוררת שתי שאלות מרכזיות, ביחס לדרישת השימוש באמצעים להקלת הסיכון בחוזי ביטוח:

ראשית, האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון, שהותקנו, כפי שסוכמו בחוזה, הרי שחוזה הביטוח בין הצדדים כלל לא חל, בעת קרות מקרה הביטוח.

שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית – ובעת התממשות אירוע הנזק ישנו חוזה ביטוח תקף בין הצדדים – מה יהא גובהם של התגמולים הקבועים בפוליסה, מקום שבו מבוטח לא השתמש באמצעי להקלת סיכון, שהותקן בהתאם לפוליסה.

3. בסוגיות אלו ניתנו בעבר פסקי דין שונים בבתי משפט השלום ובבתי משפט מחוזיים, כמפורט בכתבי הטענות של הצדדים – בקשת רשות הערעור והתגובה לבקשה ועתה מונחות סוגיות אלה לבחינתו של בית משפט נכבד זה.

רקע ועובדות המקרה

4. עניינו של ההליך דנן בביטוח שעשה מר אליהו סלוצקי, המשיב, אצל חברת חתמי לוידס, המבקשת, במסגרתו בוטחו גם תכשיטים בשווי משמעותי. במסגרת פוליסת הביטוח נכתב והודגש כי כיסוי אירוע של פריצה וגניבת התכשיטים מותנה בהימצאות התכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה.

5. ביום 27.10.04 נפרצה דירתו של המשיב, והתכשיטים, שלא היו בכספת אלא במגירה בחדר הארונות, נגנבו. משכך, סירבה המבקשת לפצות את המשיב – ונימקה כי לא עמד בתנאי הפוליסה, המהווים תנאי מקדים לתחולתה. על כן הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, שנידונה בבית משפט השלום בת"א (ת"א 62231/05).

6. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 7.2.2008 נקבע כי מבחינה עובדתית התובע היה מודע לתנאי בפוליסת הביטוח, לפיו עליו לשמור את התכשיטים בכספת, וכן נקבע, כי לו היו התכשיטים שמורים בכספת לא היו נגנבים. כמו כן נקבע, כי ס' 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, הקובע כי כאשר המבוטח לא עמד באמצעים שסוכמו להפחתת הסיכון של המבטח על המבטח לפצותו בהתאם לס' 18-19 לחוק, אינו חל במקרה דנן.

7. נקבע, כי ס' 21 נועד להגביר את הודאות והיציבות בשוק הביטוח, באמצעות חיובו של המבטח לבדוק את קיומם של אמצעי הביטוח שנקבעו. אשר על כן, יש להבחין בין שני מקרים: (א) ככל שאמצעי המיגון כלל לא הותקן, והמבטח נמנע מלבדוק את קיומו, הרי שגם הוא נושא באחריות לסיכון הגבוה – ועל כן ס' 21 חל. (ב) ככל שאמצעי המיגון הותקן אך לא נעשה בו שימוש, המבטח אינו יכול להיות אחראי לאי-השימוש, שהרי בדיקה שהיה עורך הייתה מגלה כי האמצעי ישנו – ועל כן, ס' 21 אינו חל.

8. במקרה דנן אכן הותקנה כספת בביתו של התובע, כנדרש על פי הפוליסה, אלא שהמשיב בחר - מסיבותיו שלו, שלא לשמור בה את התכשיטים. ממילא, בדיקה מקדימה שהייתה עורכת חברת הביטוח לא הייתה מעלה או מורידה. העולה מפסק דינו של בית משפט השלום הוא כי הדרישה שצויינה בפוליסה לשמירת התכשיטים בכספת הינה תנאי מקדים לתחולת הפוליסה, והפרתה היא הפרה יסודית של הפוליסה המאיינת את קיומה ושוללת כליל את זכותו של המבוטח לתגמולים.

9. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור, שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 1437/08). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מיום 18.3.10, נקבע כי אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה. עם זאת, באשר לשאלה המשפטית, קבע בית המשפט המחוזי, כי ס' 21 חל גם מקום בו אמצעי הקלת הסיכון הותקנו ולא נעשה בהם שימוש. קביעה זו נומקה הן בהתבסס על לשון החוק, והן בהתבסס על תכליתו – להגן על המבוטח. עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי הדרישה להמצאות התכשיטים בכספת אינה יכולה להיות תנאי מתלה לקיום הפוליסה. לבסוף נקבע בפסק הדין, כי כל עוד לא הוכיחה המבקשת כי היא עומדת בתנאי ס' 18(ג) לחוק חוזה הביטוח העוסק בתוצאות החמרת הסיכון, עליה לשלם למשיב בגין התכשיטים שנגנבו. חברת הביטוח לוידס, המבקשת, הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון (רע"א 3260/10).

דיון

10. נקדים ונאמר, כי לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין בעובדה שמבוטח לא נקט באמצעים להקלת סיכון ביטוחי, כפי שצויינו בפוליסה, כדי לאיין את קיומה של הפוליסה בעת קרות מקרה ביטוח, ולפטור באופן אוטומטי מבטח מחבותו לתשלום תגמולי הביטוח. כמו כן, לגישתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום להבחין בין אי התקנה של אמצעים להקלת הסיכון לבין אי השימוש באמצעים אלו, ובשני המצבים הללו חלות הוראות חוק חוזה הביטוח, כפי שיפורטו להלן, הקובעות את תוצאות החמרת הסיכון.

א. 1. קביעת דרישה לנקיטת אמצעים להקלת סיכון כתנאי מוקדם לתחולת חוזה ביטוח

11. חוזה ביטוח איננו ככל החוזים. מדובר בחוזה ייחודי ולא לחינם בחר המחוקק להסדיר תחום זה בחקיקה ראשית ובתקנות ולקבוע הוראות קוגנטיות, כפי שעולה גם מהוראותיו של סעיף 38 לחוק חוזה ביטוח שעניינו ייחוד תרופות. ייחודיות זו מקורה בראש ובראשונה בפערי הכוחות בין הצדדים לחוזה, בהינתן שצד אחד לחוזה הינו חברה בעלת ניסיון ומומחיות בתחום הביטוח, ואיתנות פיננסית, והצד השני הינו הדיוט בתחום. חוזה הביטוח, שהוא חוזה אחיד, הוא לרוב מורכב ומפורט ביותר ולמבוטח אין יכולת של ממש לקיים משא ומתן על תנאיו. המחוקק ביקש להגן על המבוטח ביצירת הסדרים מיוחדים ולמנוע מצבים שבהם המבוטח ישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויסבור כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות האירוע הביטוחי יגלה כי הפוליסה איננה חלה.

12. בחוזה הביטוח נדרש המבוטח לשלם למבטח תשלומים קבועים באופן סדיר, ונזקק לשירותיו של המבטח רק לעת צרה. היות שכך, אין לקבל מצב בו עם קרות מקרה הביטוח וכאשר המבוטח נזקק לחוזה עבורו שילם במהלך כל תקופת הביטוח, יוכל המבטח להתנער מאחריותו כליל ולטעון שבשל אי-התממשות תנאי מוקדם בדבר דרישה לנקיטת אמצעים להקלת הסיכון הביטוחי, למעשה לא היה מעולם כל הסכם בין הצדדים. כך נאמר בת"א 024690/01 נג'ר מוסה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ:

"על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תנאי מתלה בחוזה הוא כאשר החוזה תלוי בהתקיים תנאי. משמע, אי קיומו של התנאי מאיין את החוזה מלכתחילה. אין זה סביר לראות את מצב הדברים כך שאדם משלם את הפרמיה הנדרשת ממנו, ושני הצדדים חושבים שיש ביטוח, אבל רק לאחר הגניבה, כאשר מסתבר שהתובע לא עמד בתנאי המיגון, מסתבר שבכלל לא היה ביניהם חוזה... הדעת אינה סובלת שרק באמצע קיומו של החוזה, לפי מעשה שקורה חודשים רבים לאחר תחילת תוקפו, יוחלט רטרואקטיבית שאין חוזה ולא היה מעולם".

13. זאת ועוד: זמינות של שירותי ביטוח יעילים בסביבה כלכלית מודרנית הינה חיונית לטובת החברה, יציבותה והתנהלותה התקינה. שירותי הביטוח מאפשרים נטילת סיכונים ופיזור נזק, ומהווים אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה.

14. על כן אנו סבורים, כי יש לצמצם את המקרים שבהם יקבע כי הפוליסה איננה חלה, ככל שניתן ובוודאי שאם מדובר בדרישה הקשורה לנקיטה באמצעים להקלת הסיכון יש להחיל את ההסדר המיוחד שקבע המחוקק לעניין זה.

15. בחירתו של המחוקק להסדיר מקרים של נקיטה באמצעים להקלת הסיכון בחוק מלמדת כי המחוקק סבר כי גם במקום בו המבוטח לא עמד בחובותיו על פי חוזה הביטוח ולא הפעיל אמצעים להקלת הסיכון אשר נדרשו ממנו, חוזה הביטוח עדיין יחול והשלכות אי העמידה ייבחנו במסלול המשפטי שקובע החוק. המחוקק אינו מניח כי במקרים אלו חוזה הביטוח לא יחול כלל, ולהבנתנו הדבר נובע מהטעמים שפורטו לעיל.

א. 2. אי התקנת אמצעים להקלת סיכון

16. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 קובע את המסגרת הנורמטיבית בה פועלים מבטח ומבוטח בעת ההתקשרות ביניהם, במטרה לצמצם את אי הודאות המשפטית ולהבהיר את הדין החל סביב חוזי הביטוח.

17. ס' 21 לחוק עוסק באמצעים להקלת הסיכון של מבטח, ובחובת מבטח בעת קרות מקרה הביטוח מקום בו אמצעים אלו לא ננקטו: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 בשינויים המחויבים" (הסדר זה מופיע גם בתקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה) , תש"ם – 1980).

18. ס' 18 ו-19 לחוק עוסקים בזכותו של מבטח לבטל את חוזה הביטוח כאשר לא ננקטו אמצעי הפחתת הסיכון שנקבעו, ובשאלה מה הדין כאשר בעת קרות מקרה הביטוח לא בוטל חוזה הביטוח. ככלל, החוק קובע כי מבטח יהיה חייב בתשלום תגמולים בשיעור מופחת (ס' 18(ג)), אלא במקרים חריגים (ס' 18(ג)(1)-(2)).

19. ס' 39(א) לחוק קובע במפורש כי אין להתנות על ס' 21, ומכאן שמדובר בסעיף קוגנטי. להבנתנו, כוונת המחוקק היא כי כל תניה הנוגעת לאמצעי הפחתת סיכון נדרשת להיבחן במסלול של ס' 21, ואינה יכולה להוות תנאי מוקדם לעצם תחולת החוזה. כך עולה גם מהוראותיו של סעיף 38 העוסק בייחוד תרופות, כאמור.

20. כאמור, בשאלה זו ניתנו בעבר פסקי דין שונים בבתי משפט השלום ובבתי משפט מחוזיים, כמפורט בכתבי הטענות של הצדדים – בקשת רשות הערעור והתגובה לבקשה. כך למשל קבע כב' השופט סולברג בת"א (י-ם) 9199/01 נתנאל מרצבך נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ: "הלכה היא, כי אין להתנות על הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. אם הייתה יומרה אצל חברת הביטוח להוסיף תנאי מוקדם, תנאי שהפוליסה תהא תלוייה בהתקיימותו, הרי שלא עלתה בידה. תנאי שכזה בּטל, בהיותו מתנה על הוראתו הקוגנטית של סעיף 21 הנ"ל".

21. גם במקרים נוספים נקבעו קביעות דומות: בע"א (מחוזי חיפה) 3488/06 אקרמן שאיבות בע''מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע''מ דובר בגניבת משאית. בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח במשאית לא הותקן איתורן, אף שהדרישה הופיעה בפוליסה והודגשה בפרק בשם "חובת אמצעי מיגון – התניית הכיסוי הביטוחי". בע"א (מחוזי חיפה) 2302/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסה נג'ר דובר בגניבת תכשיטים. בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח התכשיטים הועברו ללא ליווי חמוש. בכל המקרים הללו קבע בית המשפט כי לא ניתן להתנות בפוליסה על התקיימותה ולקבוע תנאי מקדים על עצם תחולת חוזה הביטוח. חוזה הביטוח חל, ואת חובת החברה המבטחת יש לבחון על פי תנאי ס' 21 לחוק.

22. עמדה זו מקובלת אף על המלומד ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009, בעמ' 839): "... הוראה בפוליסה שלפיה נקיטת אמצעי המיגון מהווה "תנאי מוקדם" לאחריות המבטח הינה חסרת תוקף, באשר היא מתנה על הוראה קוגנטית שבחוק חוזה הביטוח", ושם הוא מוסיף: "ואכן, סקירת הפסיקה מלמדת כי גישה זו מדריכה את מרבית הפוסקים" (ור' שם בה"ש 12 הפניות לפסיקה).

א. 3. סיכום ביניים – משמעותו של ההסדר החוקי ומקומו של חופש החוזים בחוזי ביטוח

23. מן האמור עולה כי לא ניתן לקבוע כי אי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון כפי שנקבעו בחוזה, משמעה שחוזה הביטוח בין הצדדים לא יחול כלל בעת קרות אירוע ביטוחי.

24. יחד עם זאת, כאמור, כאשר מבוטח לא נקט באמצעי להפחתת הסיכון שנקבעו בחוזה לא בהכרח יידרש המבטח לשלם, תשלום מלא או תשלום כלשהו – והאפשרויות השונות ייבחנו בהתאם לס' 18(ג) לחוק. ממילא, אף למבוטח ישנו אינטרס משמעותי לעמוד בתנאי הפוליסה ביחס לאמצעי הקלת הסיכון. לעמדתנו, ההסדר החוקי, מאזן נכונה בין האינטרס של המבוטח, פערי הכוחות בין הצדדים, והדרישות הלגיטימיות של המבטח לשימוש באמצעים להפחתת הסיכון.

ב. 1. האם יש להבחין בין אי התקנת אמצעים להקלת סיכון לבין אי השימוש באמצעים אלו

25. כאמור, ס' 21 לחוק חוזה הביטוח קובע מהי חובת המבטח בתגמולים, כאשר לא ננקטו בידי המבוטח האמצעים להקלת הסיכון. השאלה הנשאלת היא האם יש מקום להבחין בין מקרה בו מבוטח לא התקין את האמצעים להקלת הסיכון לבין מקרה בו הוא התקין את האמצעים להקלת הסיכון, אך לא עשה בהם שימוש ולכן ארע מקרה הביטוח.

26. בית המשפט המחוזי, בניגוד לבית משפט השלום, סבר כי אין מקום להבחנה שכזו. להלן תוצג בקצרה עמדתו של בית המשפט המחוזי, ואחריה יתואר הספק שהיא מעוררת ועמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה.

27. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 1437/08), ס' 21 חל גם מקום בו אמצעי הקלת הסיכון הותקנו אך לא נעשה בהם שימוש. עמדה זו, לפי פסק הדין, מבוססת הן על לשון החוק והן על פרשנות תכליתית שלו.

28. לדברי בית המשפט המחוזי (פס' 9 לפסק דינה של השופטת קובו), פשטות לשונו של החוק בס' 21, "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך", איננה מבחינה בין מקום בו לא הותקן אמצעי הפחתת הסיכון לבין מקום בו הותקן אך לא נעשה בו שימוש. "נקיטה באמצעי להקלת סיכון" משמעה הן התקנת אמצעי סיכון והן שימוש באמצעי זה.

29. פרשנות זו המתבססת על לשון החוק מתיישבת גם עם תכליתו של החוק. בית המשפט המחוזי בחן את ההבחנה שיצר בית משפט השלום בין התקנת אמצעי הפחתת הסיכון לבין השימוש בו. במבט ראשון, הבחנה זו אולי שובה את הלב – המבטח נדרש לבחון את התקנת אמצעי הפחתת הסיכון, וקיימת לו האפשרות לבטל את הפוליסה אם מתברר לו כי אמצעי להקלת הסיכון לא הותקן, אך הוא אינו מסוגל לבחון בכל רגע נתון את השימוש שנעשה בו. על כן נקבע, בפסק דינו של בית משפט השלום כי כאשר לא הותקן אמצעי הקלת הסיכון המבטח חייב בתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לס' 21, אך כאשר הותקן אמצעי הקלת הסיכון ולא נעשה בו שימוש, ס' 21 אינו חל.

30. עם זאת, אימוץ הבחנה זו מביא לתוצאה אבסורדית: דווקא מקום בו המבוטח לא טרח להתקין אמצעי להקלת הסיכון, הוא עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח, בעוד במקום בו טרח להתקינו, זכאות זו תישלל ממנו באופן אוטומטי.

31. תוצאה זו אינה סבירה, וכמדיניות משפטית היא אינה מתמרצת את המבוטח לפעול למימוש התחייבותו להקלת הסיכון. ההיגיון מחייב כי לא תינתן עדיפות למי שנמנע מלהתקין את אמצעי הקלת הסיכון על פני מי שהתקין את אמצעי הקלת הסיכון אך מסיבה כלשהי לא עשה בהם שימוש ברגע התממשות הנזק. מן הצדק כי על שניהם יחול לכל הפחות דין זהה.

32. בהתאם לזאת קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את ס' 21 כמשתלב במגמות הכלליות של חוק חוזה הביטוח – ועל כן לראות בו ס' שנועד בראש ובראשונה להגן על המבוטח. בהתאם לזאת, נקבע כי יש לפרש את ס' 21 כך שיגן על המבוטח גם אם אמצעי הפחתת הסיכון הותקן אך לא נעשה בו שימוש (פס' 10 לפסק דינה של השופטת קובו).

33. אמנם מבטח אינו מסוגל לוודא כי מבוטח אכן עושה שימוש בפועל באמצעי הפחתת הסיכון, בכל רגע נתון, אך אין בכך בכדי לפטור אותו כליל ומראש מכל אחריות לתגמול בעת קרות מקרה הביטוח. מבחינת החשיפה לסיכון הביטוחי, מצב בו לא הופעל אמצעי הקלת סיכון דומה למצב שבו לא הותקן אמצעי להקלת סיכון כלל ועל כן גם במקרה זה "מחדלו זה של המבוטח צריך להיבחן נוכח ס' 21 לחוק חוזה הביטוח" (דיני ביטוח, בעמ' 850).

34. כפי שהוסיף עוד בית המשפט המחוזי וקבע, פרשנות זו מתיישבת היטב עם כללי פרשנות מקובלים – העדפה לפרשנות המקיימת את החוזה על פני פרשנות המבטלת אותו (ס' 25(ב) לחוק החוזים (החלק הכללי)), והעדפת פרשנות לטובת הצד החלש ולא הצד המנסח, ובמיוחד מאחר ולחוזה ביטוח מאפיינים של חוזה אחיד (ר' הפניות לפסיקה ולספרות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שם).

35. העולה מכל האמור הוא כי לפי עמדתו המנומקת של בית המשפט המחוזי ס' 21 לחוק חוזה הביטוח חל גם מקום בו לא נעשה שימוש באמצעי הקלת הסיכון, אף שאלו הותקנו; וזאת על סמך לשונו של הסעיף ועל סמך תכליתו במובן הרחב – הגנה על המבוטח.

36. הנטייה לפרש את חוק חוזה הביטוח לטובת המבוטח, ובפרט לאור הרציונל הביטוחי של פיזור הנזק, נקבעה על ידי בית המשפט במקרים רבים. כך למשל נקבע, כי: "תחושת הצדק הבסיסית היא כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח, ולא להפך. תחושה זו מעוגנת... גם בעובדה שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד... להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה" (עא 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מז 661, בפסק דינו של השופט שמגר).

37. עמדתו של בית המשפט המחוזי נראית לנו ראויה ויש בה כדי להגשים את התכלית שבבסיס חוזה הביטוח. הקשיים הנובעים מקבלת עמדה לקיומו של תנאי מקדים בדבר אי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון המאיין את הפוליסה מכל וכל, פורטו לעיל. אנו סבורים כי הם תומכים בעמדה כי הוראותיו של חוק חוזה ביטוח מתווים הסדר קוגנטי ורחב אשר חל במקרים בהם לא הותקן או לא הופעל אמצעי להקלת הסיכון.

38. כאמור לעיל, הדרישה לעשות שימוש באמצעי להקלת סיכון אינה יכולה להיחשב לתניה מקדימה המאיינת את תחולת חוזה הביטוח – וגם מקום בו לא הופעלו אמצעי להקלת הסיכון חל חוזה הביטוח. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להחיל את ההסדר הקבוע בס' 21, אם בדרך של פרשנות ואם בדרך של היקש, גם במקום בו לא נעשה שימוש באמצעים להקלת הסיכון ולא רק במקום שאלה לא הותקנו כלל. בפרט שגם לשון סעיף 21 לחוק מציינת מפורשות כי יש להחיל את סעיפים 18-19 בשינויים המחוייבים. המנגנון שמציע ס' 21 מאזן נכונה בין חבותו של המבטח בגין האירוע הביטוחי, לבין אחריותו של המבוטח, ומאפשר את הגמישות המתבקשת ביחס לתשלום תגמולים בידי המבטח. דרישת המיגון חשובה וראויה כשלעצמה ובתנאי שהמבוטח ער ומודע לדרישה זו. אך איונה של הפוליסה כליל אינו מאזן נכונה את האינטרסים ואת השיקולים השונים ולכן, לגישתנו, יש להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק, הקובע תוצאה מאוזנת ומאפשר בחינת כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו.

39. כאמור, גם המחוקק היה ער לכך שסעיף 21 יכול ועשוי לכלול מצבים רחבים יותר וכך נקבע במסגרתו: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים" (ההדגשה אינה במקור). נראה, כי המונח "בשינויים המחוייבים" מאפשרים להחיל את הוראות סעיפים 18 ו – 19 גם מקום שבו הותקן אמצעי להקלת סיכון אך לא הופעל.

____________________

לימור פלד, עו"ד

ממונה על עניינים אזרחיים

פרקליטות המדינה