קשישה סיעודית בת 80 ניצולת שואה וענייה חויבה בתשלום אגרה

תושב ישראל שייקלע חס וחלילה למצב סיעודי, יגלה שמדינת ישראל נטשה אותו. למעט גמלת סיעוד עלובה של הביטוח הלאומי (בגובה 15% מעלויות הסיעוד) שתוענק אך ורק לבעלי הכנסות נמוכות, הוא לא יקבל כל סיוע.

יציאת המדינה מהאחריות לטיפולי הסיעוד, גרמה ליותר מחמישה מיליון תושבים לסמוך בלית ברירה על טייקוני הביטוח ולשלם להם מידי שנה בשנה ארבעה מיליארד ומאתיים שישים מיליון שקל עבור ביטוחי סיעוד.

אך האם טייקוני הביטוח יהיו שם בשביל המבוטח הסיעודי כשיזדקק להם?

ושאלה קשה יותר: האם מערכת המשפט תקל על החולה הסיעודי במימוש זכויותיו? מיד נראה.

בעודה צעירה יותר ועדיין בריאה, רכשה גם ניצולת השואה חנה ילין ביטוחי סיעוד אצל הפניקס וכלל.

בימים אלה הגיעה ילין לגיל שמונים, גיל גבורות. היא סובלת מבעיות בריאותיות רבות. אפילו המוסד לביטוח לאומי, שאי אפשר לחשוד בנדיבותו, הכיר בכך שהיא במצב סיעודי.

אולם בקשתה של ילין לממש את פוליסות הסיעוד שלה בהפניקס ובכלל נתקלה בכתף קרה.

בלית ברירה פנתה ילין לעזרת בית משפט השלום בתל אביב.

הגשת תביעה לבית המשפט כרוכה בתשלום אגרה. במקרה של ילין היא נדרשה לשלם כ- 4,000 שקל. ביחס להכנסתם החודשית של אנשים קשי יום דוגמת ילין מדובר בסכום אסטרונומי. בגזברות בית המשפט הסבירה ילין כי מצבה דחוק וביקשה כי יפטרו אותה מתשלום האגרה. היא זקוקה לכל שקל כדי לטפל בעצמה.

תפני לרשם בית המשפט, דורון יעקבי, הציעו לה בגזברות בית המשפט, הוא מוסמך לעזור לך.

הרשם יעקבי עיין בדפי חשבון הבנק שהגישה לו הקשישה ולא התקשה להבחין במצבה הכלכלי הקשה: אין לה חסכונות. אין לה פנסיה. היא מתקיימת מקצבאות אזרחית ותיקה, סיעוד, ניידות וניצולי שואה בסך כולל של 5,133 שקל לחודש. סכום זה משמש אותה לתשלום תרופות, מזון, מוצרי ספיגה וחשבונות המים, החשמל, הארנונה ותחזוקת הדירה (שאינה שלה) בה היא מתגוררת בגפה. אכן יש לה רכב נכים המשמש לה כרגליים ונרכש בזכות הטבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי.

מה עמדתכם, שאל הרשם את נציג המדינה.

"המדינה מותירה את הבקשה וההכרעה בה לשיקול דעתו של בית המשפט", השיב נציג המדינה.

ומה עמדתכם, שאל הרשם את נציגי הפניקס וכלל.

"עולה חשש לחוסר תום לב מצד הקשישה", השיבו נציגי חברות הביטוח, "היא לא הציגה אישור מרשויות המס להיעדר הכנסה, יש לה מסגרת אשראי בבנק בגובה של 50,000 ₪, הוצאותיה בחודש מאי 2019 לדוגמא עמדו על סך 2,177 ₪ בלבד. בנוסף, דפי החשבון של החצי שנה האחרונה כולם ביתרת זכות".

לאור ממצאים אלה ובמיוחד לאור עמדת המדינה, ניתן היה לצפות כי הרשם יפטור את הקשישה מאגרה. הרי כספי האגרה הולכים למדינה ואם היא מוותרת עליהם מה לחברות הביטוח כי ילינו.

אולם הרשם יצא מנקודת הנחה שלחברות הביטוח יש אינטרס לגיטימי לחייב את הקשישה בתשלום האגרה, כגורם מרתיע מפני הגשת תביעות נגדן. מנגנון האגרה איננו "מנגנון פיסיקאלי בלבד. מי שנדרש לשלם אגרה עבור הליך משפטי, ישקול היטב את הצורך בהליך", כך הסביר הרשם בלשונו.

הרשם נתפס גם לעובדה שחשבון הבנק של הקשישה מצוי ביתרת זכות עם מסגרת אשראי של 50,000 שקל. עובדה זו לדעתו "מעידה על פוטנציאל יכולתה לשאת ולשלם חובות עד סכום זה, לאור בדיקת הבנק אודות נכסיה/הכנסותיה/כספיה של הקשישה".

בסופו של דיון סירב הרשם לפטור את הקשישה מתשלום האגרה אולם עשה לה הנחה: הוא חייב אותה בתשלום מחצית האגרה בשני תשלומים שווים ורצופים.

ואנו מבקשים ברשותכם להעיר שתי הערות:

מסגרת אשראי היא גובה האוברדראפט המקסימלי שהבנק מאשר ללקוח להגיע אליו מבלי שההמחאות שלו יוחזרו. עד לגובה מסגרת האשראי הלקוח ישלם ריבית גבוהה. מעל לגובה האשראי הלקוח ישלם ריבית רצחנית. במקרה של ילין מסגרת האשראי לא נוצלה והסכום של 2,177 שקל שהיא מוציאה בחודש רק מלמד על כך שילין אינה חיה מעבר ליכולותיה הדלות. הא ותו לא. אין בכך כדי ללמד על יכולותיה הכלכליות לשלם את האגרה, אלא רק על הגינותה וזהירותה. בניגוד לבעל השליטה בהפניקס, יצחק תשובה, שעשה לבעלי החוב שלו תספורות במיליארדים, ילין יודעת שחובות יש להחזיר ולכן נמנעת מלהיכנס לאוברדראפט. האם בשל כך יש להעניש אותה? האם לא חשוב יותר לשופטינו לאפשר לקשישים הסיעודיים להשתמש בסכום אגרת בית המשפט כדי לכלכל את עצמם במצבם הסיעודי?

ובכלל האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תטיל על חברות הביטוח את תשלום האגרה כשמדובר בתביעות למימוש ביטוחי בריאות, מוות, נכות וכיוצא באלה תביעות ביטוח על נזקי גוף ומוות, כפי שכך הדבר בתחום תאונות הדרכים ושאר תביעות הרשלנות הגורמות לנזקי גוף? זאת במיוחד לאור העובדה שחברות הביטוח הפכו את בתי המשפט למחלקת התביעות שלהן ונוקטות בשיטת מצליח כדי להתיש את המבוטח עד שיאמר "רוצה אני..."?