הביטוח הלאומי: כשחולה האלצהיימר יישרף נכיר בו כסיעודי

חשבתם שיו"ר הכנסת היוצא הוא היחיד המחציף פנים ולא מכבד את פסיקת שופטינו? טעיתם.

כפי שתראו מיד, מנהלי המוסד לביטוח לאומי עושים זאת כבר עשרות שנים ודווקא כאשר מדובר בפסקי דין המצווים עליהם לשנות את יחסם המזעזע כלפי חסרי הישע ביותר: חולי האצהיימר והדמנציה.

"התנהלותו של המוסד לביטוח לאומי בתביעות סיעוד של קשישים הסובלים מבעיה דמנטית או מאלצהיימר זועקת לשמיים". כך כתב בדם לבו, נשיא בית הדין לעבודה בחיפה, השופט אלכסנדר קוגן לפני עשר שנים בפרשת סויכר. על דבריו אלה חזרו שופטים באינסוף פסקי דין מאז שנות התשעים. אך הכלבים נובחים והשיירה עוברת וכאילו כלום.

בימים אלה מלאו לסימה שבבו 86 שנה. סימה חיה בגפה וסובלת ממחלות רבות. הקשות ביותר הן אלצהיימר ודמנציה. מחלותיה של סימה הולידו בלבול, חוסר ריכוז ובעיות זיכרון. סימה החלה להתנהג בדרך מסכנת חיים. בין השאר, שכחה את הכיריים דלוקות (לכן הגז בדירתה נותק), את המפתחות בדלת וגם ליטול את תרופותיה. התקפי החרדה תכפו והיא פנתה שוב ושוב לחדר מיון.

צוות רב מקצועי בראשות המומחית בתחום הגריאטריה, ד"ר אולגה לפין, קבע כי האלצהיימר והדמנציה על רקע ניוון מוחי, מחלה וסקולרית וירידה בזיכרון, מחייבים כי סימה תהיה תחת השגחה סיעודית מתמדת.

גם המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר איזידור ברטהולץ, קבע כי סימה זקוקה לטיפול והשגחה 24 שעות ביממה.

לאור מצבה הגישה בתה תביעה למוסד לביטוח הלאומי וביקשה כי האם תוכר כסיעודית הזקוקה להשגחה מתמדת.

האם מנהלי המוסד ישתכנעו נוכח חוות דעת הרופאים המומחים בעלי השם להכיר במצבה של סימה, שמא ימצאו רופאים מומחים שיקבעו כי עמיתיהם למקצוע טעו? לא זה ולא זה.

המוסד גילה שיטה אחרת יצירתית יותר מזו של אנשי סדום ועמורה כדי להתעלל בקשישים חולי אלצהיימר ודמנציה. המוסד שולח לבתי הקשישים "מעריכי תלות" שאין להם כל מושג באלצהיימר ובדמנציה. מעריכי התלות רושמים דו"ח המנוגד לחלוטין לקביעות הרופאים המומחים. הדו"ח של מעריכי התלות משמש כלי לדחיית תביעות בנימוק הבזוי שמומחי רפואה אינם כשירים לקבוע אם חולה זקוק להשגחה. ומכאן ואילך נגזר גורלו של הקשיש לסיים את חייו בעוני ובאי כבוד, למרות שעשרות שנים הפריש למוסד מפרנסתו כדי להבטיח את עצמו לעת צרה של צורך בהשגחה.

אותם מעריכי תלות גם לא נמנעים מלנצל בציניות וברוע לב חולשות אנושיות כמו דאגת הסובבים את החולה הסיעודי והבושה שהוא חש במצבו. כך למשל הם רואים הוכחה לכך שאין סכנה לחולה הסיעודי אם בני המשפחה מצליחים להגן עליו מפני עצמו. באותו אופן אם החולה הסיעודי הצליח לגייס בעת בדיקת המעריך את כל תעצומות הנפש שלו כדי לזהות את בתו, זהו אות משמיים בעיניהם שאין הוא דמנטי.

כך בדיוק קרה גם במקרה של סימה. המוסד שלח לביתה מעריך. בתה של סימה מסרה לו את חוות הדעת של הרופאים המומחים. אולם המעריך בשחצנותו ביטל כלאחר יד את קביעותיהם של הרופאים בנימוק ש"אין הלימה בין המסמכים הרפואיים בנושא התמצאות בזמן ובמקום לבין מצבה של סימה". לפי דעת המעריך "סימה צלולה ומתמצאת בזמן ובמקום באופן מלא".

לבתה של סימה לא נותרה ברירה אלא לפנות לבית הדין האזורי בחיפה.

השופט טל גולן הבחין מיד כי "המוסד בחן את עניינה של סימה באופן שגוי ומוטעה תוך התעלמות מביקורת שהועלתה בפסיקת בתי הדין לעבודה כבר בשנות התשעים על אופן פעולתו בבחינת תביעות סיעוד ובפרט כאשר המדובר בהשפעת מחלות האלצהיימר והדמנציה על נושא ההשגחה".

אין חולק, ציין השופט, כי סימה סובלת מזה מספר שנים ממחלת אלצהיימר ודמנציה. חוות הדעת של המומחים הרפואיים כי היא זקוקה להשגחה מתמדת נמסרו למעריך התלות. "אף על פי כן המעריך לקח לעצמו את החירות לפקפק בממצאים רפואיים מפורטים ומנומקים, שנכתבו על ידי גורמים מקצועיים ברי-סמכא, ולאחר שהמבוטחת עברה הערכות ובדיקות מדוקדקות".

כבר לפני 22 שנה, הוסיף השופט, קבע בית הדין לעבודה כי למעריכי המוסד אין את הכלים המקצועיים לקבוע אם המחלה הדמנטית מסכנת את המבוטח כשהוא נשאר ללא השגחה.

כמו כן, הזכיר השופט, בתי הדין לעבודה ביקרו שוב ושוב את עמדת הביטוח הלאומי לפיה קשיש לא נחשב כמי שמסכן את עצמו עד שלא יתממש בפועל אירוע מסכן חיים. "הדעת אינה סובלת כי הקשיש יהיה זכאי לגמלת סיעוד רק לאחר שייגרם לו נזק ממשי מדליקה בשל גז שנשכח דלוק שכן סבירות גבוהה שזה יכול להיות מאוחר מדי".

השופט גולן הביע פליאה ותמיהה שביקורת זו לא יושמה על ידי "מוסד האמוּן על הביטחון הסוציאלי של אזרחי ותושבי מדינת ישראל".

השופט הביע צער גם על כך שהמוסד והמעריכים מטעמו מתעלמים מהעובדה שלמחלת האלצהיימר יש "גלים". לפרקים החולה צלול במוחו ועונה לעניין. אך מספר רגעים לאחר מכן הוא אינו שולט במצבו ומסכן את עצמו וגם אחרים.

למעשה ברוב המקרים חולה האלצהיימר והדמנציה מרכז מאמץ והרבה אנרגיות עבור אדם זר שמגיע אליו כדי לענות על הכול ומציג בפניו תמונה מטעה של המציאות.

לסיכום, השופט טל גולן הורה למוסד להכיר בסימה כמי שזקוקה ל"השגחה מתמדת" ופסק כי היא זכאית לגמלת הסיעוד בדרגה הגבוהה ביותר. השופט גם חייב את המוסד לשלם לסימה הוצאות בסך 750 שקל על כי נאלצה להגיע לדיון הוכחות והורה ללשכה המשפטית של מחוז צפון בביטוח הלאומי להעביר העתק מפסק הדין למנכ"ל הביטוח הלאומי, לשם מניעת הישנות מקרים דומים.

פסק דינו של השופט טל גולן מחמם את הלב. גם בדייקנותו המשפטית וגם בהיבט האנושי. אולם יותר מכל נוגעת ללב תמימותו של השופט. הסיכוי שמנכ"ל הביטוח הלאומי יקרא את פסק דינו וימנע הישנות מקרים דומים שואף לאפס. רק הוצאות עונשיות בסכום של מיליון שקל ויותר היו (אולי) משכנעים את המוסד לכבד את פסיקות בתי הדין לעבודה.