מה נזכור מהקורונה?
צוותי הרפואה, המחרפים את נפשם למען הציבור בתקופת מגפת הקורונה, מזכירים את דמותו מעוררת ההשראה של גיבור "הדֶבֶר", ספרו של חתן פרס נובל אלבר קאמי.
את תושבי עיר הנמל אוראן באלג'יריה פוקדת מחלה מסתורית. פרנסי העיר ותושביה מדחיקים את הסכנה. רק הרופא ד"ר ברנאר רייה מזהה כי מדובר במגפת דֶבֶר קטלנית. באישיותו הישירה והצנועה הוא פוקח את עיניהם של ראשי העיר ומצליח לשכנע אותם להקים חמ"ל לטיפול בחולים, לבידודם ולהטלת מצור עצמי מרצון על העיר.
מכאן ואילך ד"ר רייה מתמסר לטיפול בחולים ולהדברת המגפה. הוא לא מהסס לסכן את חייו למען ריפוי החולים. הוא מסרב בעיקשות להעניק ערך של קדושה או גבורה למעשיו. הוא מתרחק מכל אידיאולוגיה ואמונה דתית ומוּנָע אך ורק מתוך חירות המחשבה ומחויבות מוסרית לכל אדם באשר הוא אדם.
אכן בזכות צוותי הרפואה, נצא גם אנחנו מהחשיכה שירדה על האנושות. אך מי ייתן ונזכור גם לאחר חלוף הסכנה לא רק את מסירותם אלא גם את התמונה המרגשת שבה צוותי אדם מכל הגזעים, הדתות, הלאומים, ארצות המוצא, המינים, הנטיות המיניות והשקפות העולם פעלו במשותף כדי להציל חיים ללא קשר לגזעם, לדתם, ללאומיותם, לארץ מוצאם, למיניותם, לנטיותיהם המיניות ולהשקפת עולמם של החולים.
הקורונה מלמדת אותנו כי המגפות ושאר מרעין בישין אינן מבדילות בין אדם לאדם. גם השנאה המאיימת עלינו לא פחות ואולי יותר מכל מגפה אין בה כל היגיון.
רק מסירות, אהבה, חמלה וסובלנות של איש כלפי רעהו יצילו אותנו ממוות ומחיים של סבל.
חג חרות שמח ושרק אהבה תקיף אתכם.
חיים קליר וצוות המשרד