הנכה או המומחה. טובתו של מי עדיפה בעיני שופטינו?

בשנת 2005 בפרשת עמותת מחויבות לצדק חברתי, קרא שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי המנוח לעמיתיו השופטים להחיל את בשורת מעמד העל שניתן לזכויות האדם בחקיקה לא רק על "נושים, מנהלי תיקי השקעות והמבקשים להימנות על דירקטוריונים ממשלתיים" אלא גם על האדם הפשוט שנפל עליו אסון.

כשש שנים לאחר מכן, בטקס השבעת שופטים שהתקיים סמוך לאחר פרוץ המחאה החברתית, קראה גם נשיאת בית המשפט העליון לשעבר השופטת דורית ביניש לשופטים לגלות תבונה, רגישות ואמפטיה לסבלו של "האדם הנזקק". הנשיאה הקפידה להזכיר במיוחד את תחום הביטוח.

למרות קריאות אלה ורבות אחרות, שופטים רבים, רבים מידי, עדיין לא מצליחים להתרומם מעל הדאגה למִילְיֶה שלהם, לסביבתם החברתית. למרבה הצער, הם לא משכילים לראות את מצוקת האדם הנזקק הבא בשערי בית המשפט למצוא מזור למצוקותיו.

נפגעת תאונת דרכים לקתה במחלת פיברומיאלגיה (דאבת שרירים) המאופיינת בכאב מפושט במערכת השרירים.

הנפגעת הגישה תביעה נגד ביטוח ישיר, תאגיד ביטוח החובה האחראי לנזקי התאונה.

התביעה הונחה על שולחנה של השופטת סמדר אברמוביץ-קולנדר מבית משפט השלום בנתניה.

השופטת מינתה את ד"ר מרדכי פרס כמומחה ראומטולוג מטעמה כדי שבמומחיותו יסייע בידה לפסוק אם קיים קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה לתאונה.

כאן חשוב לדעת כי לעיתים זהות המומחה הרפואי שממנה בית המשפט חורצת את גורל התביעה יותר מזהות השופט. לא בכדי קובע סעיף 20 לפקודת הראיות כי יש להתייחס אל המומחים בזהירות יתר, כדי להסיר כל "חשש לעיוות דין". על אחת כמה וכמה נכון הדבר בתחום נפגעי תאונות הדרכים שבו אסור לנפגע לפקוח את עיני השופט בעזרת מומחה מטעמו.

לפיכך, עורכי דינה של הנפגעת בדקו על ד"ר פרס במאגרים משפטיים והגיעו למסקנה כי הוא נמנה על אסכולה אשר כופרת אַפְּרִיּוֹרִי מראש באפשרות של קשר סיבתי בין תאונה לבין פיברומיאלגיה. הם פנו לשופטת בטרם החל ד"ר פרס את מלאכתו וביקשו להחליף אותו. אצל שופטים אחרים בקשה כזו הייתה נענית כדבר שבשגרה.

אולם השופטת אברמוביץ-קולנדר התעקשה והחליטה להותיר את המינוי על כנו. לדעתה, השתייכותו של מומחה "לאסכולה כזו או אחרת" אינה מצדיקה את ביטול מינויו.

עורכי דינה של הנפגעת פנו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בקשתם לערער על החלטת השופטת אברמוביץ-קולנדר הונחה על שולחנו של השופט צבי ויצמן.

אין טעם למנות מומחה שתוצאת חוות דעתו ידועה מראש, כך טענו עורכי הדין של הנפגעת והוסיפו "עיון במאגרי המשפט אינו מגלה ולו מקרה אחד בו מצא ד"ר פרס קשר סיבתי בין אירוע טראומתי למחלה".

השופט ויצמן עיין גם הוא במאגרי המשפט וגילה כי אין בסיס לטענת עורכי הדין של הנפגעת: "עיון מהיר במאגרים המשפטיים מגלה פסקי דין רבים המלמדים כי ד"ר פרס דווקא מצא קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לפיברומיאלגיה".

השופט ויצמן יכול היה להסתפק בנימוק זה ולדחות את הבקשה להחליף את ד"ר פרס. אולם בולט לעין כי את הנימוק כתב השופט רק בסוף פסק דינו בפסקה אחת.

את רוב רובו של פסק הדין הקדיש השופט ויצמן להצדקת מינויים של מומחים השייכים לאסכולה השוללת מראש את זכות הנפגע להוכיח כי מחלתו נובעת מהתאונה.

ומהי ההצדקה שהשופט ויצמן נותן להשקפתו?

בקליפת אגוז: השופט חרד לפרנסה ולמוניטין של מומחים גם אם מינויים יביא לתוצאה ידועה מראש.

כדוגמא להבהרת העוול היכול להיגרם למומחים שכאלה, לוקח השופט את ד"ר פרס עצמו למרות שלמעשה ד"ר פרס אינו נמנה עליהם. אולי בעבר, אבל לא כיום.

השופט ויצמן מגלה באותם מאגרי משפט כי ד"ר פרס מתפרנס "באופן תדיר ושיגרתי" ממינויים שהוא מקבל מבתי המשפט. השופט מביא מספר דוגמאות למינויים כאלה ומדגיש כי דוגמאות אלה הן "אך ורק בציפורן הזרת, בגדר גרגר מן ההר וכפית מן החבית".

מאחר וד"ר פרס מקבל מינויים באופן קבוע מבתי המשפט, לא מוצדק לדעת השופט ויצמן לפגוע בפרנסתו גם אם היה משויך לאסכולה אשר אינה מכירה בקשר סיבתי בין טראומה למחלה. השופט גם חרד למוניטין של מומחים כאלה המתפרנסים ממינויים בבתי המשפט אם מינויים יבוטל.

השופט ויצמן סבור כי הנפגעים, הנכים, החולים, האלמנות והיתומים לא ייפגעו אם ימונו מומחים שתוצאת חוות הדעת שלהם ידועה מראש. לדעתו מערכת המשפט מקנה להם מספיק כלים, כמו חקירה נגדית, כדי לתקן את העוול העלול להיגרם להם ממינויים שכאלה. כלשון השופט: "הדעת נותנת כי ככל שיוכח קבעון כלשהו בעמדת המומחה המשליך על חוות הדעת שייתן הרי שיש בידי הצדדים ובית המשפט כלים לפעול בעניין זה".

אולם השופט ויצמן לא לוקח בחשבון את המשאבים הנדרשים מהנכים בשעתם הקשה כדי להפעיל את "הכלים" שהוא מדבר עליהם: את ההוצאות הדרושות כדי לזמן את המומחה המוטה לחקירה נגדית, את החסכונות שיש לשבור כדי לשלם למומחה מיומן שיספק מידע רפואי לעורך הדין על מנת שיוכל לחלץ את האמת בחקירה הנגדית, את הזמן שיחלוף עד לדיון שייקבע לחקירה הנגדית. וגם כמובן דרוש שופט מנוסה ומיומן עם "לב שומע" כמאמר החכם באדם, שיבחין כי המומחה מדבר מתוך פוזיציה מוטה. ומה לעשות, מרבית שופטינו רואים במומחים מטעמם "אורים ותומים", מסתנוורים מתאריו של המומחה והולכים שבי אחרי חוות דעתו.

ועוד דבר נשתכח מליבו של השופט ויצמן: "זמנו היקר של בית המשפט". האם לא חסכוני ויעיל יותר למנות מומחה שהצדדים למשפט אינם מתנגדים לו מראש כפי שעושים שופטים רבים אחרים ובכך חוסכים דיונים וערעורים?

"אכן הובהר בפסיקה כי ראוי לכוון לכך שזהות המומחה תהיה מוסכמת על הצדדים", הודה השופט ויצמן, "אולם בצד זה הובהר כי שאיפה זו אינה תנאי לסבירות החלטתו של בית המשפט בעניין זהות המומחה, במיוחד כאשר מנגד תלוי שמו הטוב של המומחה". הנה כאן יצא המרצע מן השק: שמו הטוב של המומחה המוטה חשוב יותר ממצוקותיו של הנכה.

פסק דינו של השופט ויצמן אמנם אינו מחייב שופטים אחרים, אך הוא עלול חס ושלום לשמש השראה ועידוד לחברות הביטוח להמשיך בשיטת מצליח בבתי המשפט.

כמה עצוב.