סיפור על העדר חמלה וצדק

"סבא שלך", כך סיפרו לעמוס עוז בילדותו, "היה מאמין בשני דברים: בחמלה ובצדק. אבל הוא היה בדעה שמוכרחים תמיד לקשור בין שניהם. צדק בלי חמלה זה בית מטבחיים ולא צדק" (עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך").

גם בסיפור תלאותיה של נזאן אלקיים במסדרונות הביטוח הלאומי ובתי הדין לעבודה, שיובא מייד, אין חמלה. ספק אם מישהו יזהה בו צדק.

אלקיים היא אישה קשת יום. מאז עלייתה ארצה, עבדה כעוזרת בית. באחד הימים, תקפו אותה כאבים עזים בידה השמאלית. הרופאים אבחנו, כי אלקיים סובלת מתסמונת התעלה הקרפלית (CTS). המצב החמיר עד שאלקיים נזקקה לניתוח. מאוחר יותר החלה לסבול כאבים גם ביד ימין.

אלקיים פנתה לביטוח הלאומי וביקשה כי זה יכיר בה כנפגעת עבודה.

לרבים מתושבי ישראל חסרים אותם מאות ולעיתים אלפי השקלים, הנלקחים מהם, מידי חודש בחודשו, ומועברים אל המוסד לביטוח לאומי. חלק מתנחמים במחשבה, שאם בריאותם תפגע בעבודה, הביטוח הלאומי יתייצב לימינם וידאג להם.

למרבה הצער לא זה המצב. אפילו פתיחת הדלת לבירור השאלה אם תנאי העבודה פגעו בבריאותו של המבוטח רצופה מכשולים. זאת למדה על בשרה אלקיים משך 4 השנים האחרונות, בהן זכתה להכיר את מערכות הביטוח הלאומי ובתי הדין לעבודה מלפני ולפנים.

נציגי הביטוח הלאומי דחו, כצפוי, את תביעתה של אלקיים. היא נאלצה לפנות לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

אלקיים ביקשה מהשופטת חנה טרכטינגוט למנות מומחה רפואי כדי שיקבע אם תנאי עבודתה כעוזרת בית גרמו למחלותיה.

זה לא כל כך פשוט, הבהירה השופטת. אני יכולה למנות מומחה רק אם תוכיחי כי עוזרת בית מבצעת בעבודתה תנועות חוזרות ונשנות. אם מדובר בעבודה מגוונת, לא ניתן למנות מומחה.

האם לא ידוע כי עבודת עוזרת בית כרוכה בתנועות חוזרות ונשנות, הקשתה אלקיים.

שופט הוא לוח חלק, הוא לא יודע אלא את מה שמעידים בפניו. ספרי בבקשה מה עושה עוזרת בית.

אלקיים פירטה: אני ממלאת דליים במים, מטלטלת אותם מחדר לחדר, סוחטת סחבות, משפשפת ומקרצפת שירותים ואמבטיות, מנקה תריסים וחלונות, שואבת אבק, חובטת שטיחים ומזרונים.

בשלב זה, עבר התיק אל השופטת שרה מאירי. עיניה החדות גילו כי "שאיבת שטיח, ניקוי שירותים, שטיפת הרצפה ומילוי דלי במים אינן תנועות חוזרות ונשנות הפועלות על אותו מקום ביד".

תביעתה של אלקיים, כפי שהגולש הנבון כבר ניחש, נדחתה.

אלקיים ערערה לבית הדין הארצי לעבודה.

ומה עשו חמשת שופטי בית הדין הארצי? הם החליטו שלא להחליט. הם החזירו את התיק לבית הדין האזורי עם "הנחיות כיצד בודקים אם עוזרת בית מבצעת בעבודתה תנועות חוזרות ונשנות או תנועות מגוונות".

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מונתה שופטת אחרת לדון בתיק, השופטת נטע רות.

אלקיים העידה מחדש בפני השופטת רות על עבודתה של עוזרת בית: ניקוי חלונות ותריסים, ארונות מטבח, שיש וגז, חדרי שינה וסלון. הזזת מיטות וחבטת שטיחים, שטיפה וניקוי חדרי שירותים ואמבטיה, תליית כביסה, גיהוץ ושטיפת כלים.

בבואה לכתוב את פסק הדין, הבחינה השופטת רות כי אלקיים העידה רק על סוג העבודות אותן ביצעה כעוזרת בית אולם היא לא פירטה "את חלוקת הזמן שבין הפעולות השונות". בלשונה של השופטת: "מעדותה של אלקיים לא ניתן להסיק אם עוזרת בית עוסקת בתנועות קרצוף חוזרות ונשנות ביד".

תביעתה של אלקיים נדחתה אם כן שוב.

גם הפעם נאלצה אלקיים לערער לבית הדין הארצי לעבודה.

פסק דינם של חמשת שופטי בית הדין הארצי לעבודה, שלושה שופטים מקצועיים יגאל פליטמן, רונית רוזנפלד, וסיגל דוידוב-מוטולה ושני נציגי ציבור, איתן כרמון ורות הורן היה קצר: בית הדין קמא קבע כי עבודת עוזרת בית כרוכה "במגוון של תנועות" ולא ב"תנועות חוזרות". אין צידוק לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים.

אלקיים שולחה אם כן לביתה בלא כלום.

כל כך הרבה התדיינויות בלי טיפה אחת של צדק.

כאן כמובן עולה השאלה הקטנונית: האם עלות הפעלת מערכת בתי הדין לעבודה, על 13 השופטים שדנו בעניינה של אלקיים, אינה גבוהה יותר מהגמלה הדלה ממילא שהביטוח הלאומי היה משלם לה?

האם לא היה נחסך ממון רב וגם היה נעשה צדק, אילו במקום התדיינויות עקרות על תנאי סף מנותקים מהמציאות, היו פשוט ממנים רופא שיקבע אם תנאי עבודתה של אלקיים גרמו לתחלואיה?