על מה חברת הביטוח מוותרת כשהיא "מתפשרת"?
פסק הדין המלא
עובד בית הכנסת הגדול בקרית אתא נפגע בתאונת עבודה. מומחה רפואי קבע שהוא סובל מנכות בשיעור עשרים אחוז לצמיתות כתוצאה מהתאונה.
לעובד היה ביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח הפניקס. זו האחרונה הסכימה לשלם לו תגמולי ביטוח על בסיס אותה חוות דעת המומחה.
כתוצאה מאותה תאונת עבודה, הייתה לעובד גם תביעת נזיקין נגד מעבידו-בית הכנסת. התביעה הוגשה גם נגד הפניקס כמי שביטחה את בית הכנסת בביטוח חבות מעבידים. השופט אחסאן כנעאן, מבית משפט השלום בחיפה, מונה להכריע בתביעה.
כידוע, הבסיס לחישוב הפיצויים בתביעות נזיקין הוא שיעור הנכות של הנפגע. העובד פנה לשופט כנעאן והביא לידיעתו כי הפניקס כבר הכירה בכך שהוא סובל משיעור נכות של עשרים אחוז. לכן ביקש כי שיעור נכות זה ישמש גם בסיס לחישוב הפיצויים במשפט הנזיקין.
השופט כנעאן דחה את בקשתו. לדעת השופט, הסכמתה הקודמת של הפניקס ניתנה במסגרת "הליכי פשרה מובהקים". אם בית המשפט יכבול את הפניקס להסכמתה הקודמת הדבר עלול "לחתור תחת מוסד הפשרה". כבילת ידיים שכזו "תסכל את האפשרות לנהל משא ומתן בחופשיות מחוץ לכותלי בית המשפט".
אך האם הפניקס נתנה את הסכמתה הקודמת במסגרת "הליכי פשרה מובהקים", כלשון השופט?
המונח "פשרה" מוגדר על ידי האקדמיה ללשון עברית באופן הבא: "הֶסכֵּם מתוך ויתורים הדדיים". גם בעולם המשפט, פשרה היא הסכם שבא לעולם כאשר כל צד למחלוקת מוותר על חלק מתאוותו.
אלא שבמקרה שלנו, כמו ברוב רובם של המקרים בתחום תביעות הביטוח, לא הייתה כל פשרה. הנה תיאור תהליך סילוק תביעת ביטוח התאונות האישיות בלשונו של השופט כנעאן:
"המבוטח פנה בדרישה לפצות אותו. לדרישתו הוא צירף תיעוד רפואי ואותה חוות דעת. בעקבות הפניה שילמה הפניקס למבוטח תגמולי ביטוח לפי נכות של עשרים אחוז מבלי לבדוק אותו על ידי מומחה מטעמה. זו היא התשתית העובדתית העומדת ביסוד הבקשה המונחת לפני".
בתמונה שצייר השופט אין מחלוקת ואין וויתור מצד הפניקס. אלא אם כן השופט התכוון לכך שהפניקס וויתרה על "זכותה" להעביר את מבוטחה שבעה מדורי גיהינום עד שיקבל את מה שמגיע לו.
ייתכן שחברות הביטוח הצליחו להחדיר גם לתודעת השופט כנעאן, את שהצליחו להחדיר לתודעת רבים משופטינו הטובים, כי זכותן של חברות הביטוח לעשות הכול כדי לחמוק מתשלום. כולל העלאת טענות הזויות על מנת ליצור מחלוקת. כמו בבדיחת ביטוח ישנה וחבוטה בה אלמנת פועל שנהרג בנפילה מפיגום מבקשת לדעת מדוע חברת הביטוח דוחה את תביעתה. "אכן", הודו מסלקי התביעות, "הפוליסה שלנו מכסה מוות מנפילה מגובה אבל המומחה הרפואי שלנו קבע שבעלך נהרג מהחבטה בקרקע".
ולא היא. חוק חוזה הביטוח בא לעולם בעיקר כדי לעקר תופעה נלוזה זו משורש. החוק אסר על חברות הביטוח לעורר מחלוקות שלא בתום לב ואף קבע סנקציה עונשית שלמרבה הצער שופטינו ממעטים להשתמש בה.
ויש עוד עובדה שראוי לזכור. בתביעות ביטוח שמגיש האזרח הפשוט חברות ביטוח לא מתפשרות. הן מאלצות את המבוטח להתפשר. הטעם לכך הוא פשוט ותיאר אותו היטב פרופסור אורי ידין, מנסח החוק: בעת סילוק תביעת ביטוח עומד מצד אחד תאגיד ביטוח מסחרי ענק, בעל יציבות פיננסית, ייעוץ משפטי מקצועי שוטף, הנהנה משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, "שחקן חוזר" בבתי המשפט, שעתותיו בידו והוא מסוגל לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיו.
מולו ניצב מבוטח בודד, שעבר טראומה, הזקוק לתגמולי הביטוח כאוויר לנשימה ושלא נהנה מאף לא אחד מהיתרונות העומדים לרשות תאגידי הביטוח.
על רקע פערי כוחות אלה אין ולא יכולים להיות ויתורים הדדיים. יש רק ויתור חד צדדי, בלית ברירה, מצד המבוטח.
בסופו של יום כאמור, השופט כנעאן פסק כי הפניקס אינה כבולה להסכמתה הקודמת.
לעניות דעתנו, עם כל הכבוד, פסק דינו מוטעה. הסכמתה הקודמת של הפניקס לא ניתנה כאמור במהלך פשרה והיא מהווה "הודאת בעל דין בעובדה מחוץ לכותלי בית המשפט".
על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת מקורות, הודאה כזו כובלת את בעל הדין, גם אם בשעת מתן ההודאה בעל הדין לא ראה מראש את האפשרות שההודאה תהיה בעתיד בעוכריו.
אכן על פי אותה פסיקה, הפניקס יכולה הייתה לבקש להשתחרר מכבלי ההודאה, אולם כדי להשתחרר ממנה היה עליה לשכנע את בית המשפט שהודאתה בעשרים אחוזי הנכות נבעה מהאמון אשר נתנה בשעתו בגרסת המבוטח וכיום מתברר כי לא היה יסוד מציאותי לאמון זה.
הפניקס לא הביאה כל נימוק מדוע יש להתיר לה לחזור בה מהסכמתה. אף על פי כן השופט שחרר אותה מהודאתה. כעת השופט ייאלץ לשמוע מומחים וכנראה גם למנות מומחה ולהכריע ביניהם. לפתע זמנו היקר של בית המשפט אינו יקר. שוב מסתבר כי "שיטת מצליח" עובדת בגדול גם בתוך כתלי בית המשפט.