שולחן הוצב תחת צינור בבי"ח פסיכיאטרי. מטופלת התאבדה עליו בתלייה. העליון: מיקום השולחן "סביר ונבון"

בגיל עשרים ושתיים, כרכה פ' צעיף סביב צווארה וניסתה להתאבד בתלייה. אחיה חילץ אותה מלולאת החנק, ביצע בה פעולות החייאה והבהיל אותה לבית החולים רמב"ם. חייה ניצלו, אולם סכנת האובדנות לא חלפה. הרופאים שכנעו את בני משפחתה כי היא תהיה בטוחה יותר במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי מעלה הכרמל.

כעבור שלושה ימים במעלה הכרמל חל שיפור מסוים במצבה הנפשי והיא שוחררה לביתה. אולם בחלוף עשרה ימים, התדרדר מצבה שוב לסכנת אובדנות. פ' חזרה להתאשפז במעלה הכרמל. הפעם במחלקה פתוחה. משם אף יצאה לחופשות קצרות.

שתים עשרה שעות לאחר שובה מחופשתה האחרונה, הבחינה פ' בשולחן פיקניק מתחת לצינור מרזב בולט, בפינת החי שבחצר בית החולים. היא כרכה סדין סביב צווארה, עלתה על השולחן, קשרה את הסדין לצינור המרזב וקפצה אל מותה.

שלוש שנים קודם לכן, התאבד מטופל אחר במעלה הכרמל. גם הוא כרך סדין סביב צווארו, עלה על שולחן באותה חצר, קשר את הסדין לענף עץ שבלט מעל השולחן וקפץ אל מותו. אף על פי כן, לא מצאה הנהלת בית החולים לנכון להרחיק את שולחנות הפיקניק מענפי העצים והצינורות הבולטים.

הנהלת בית החולים הצדיקה התנהלות זו בכך שממילא עומדים לרשות המטופלים פריטים יומיומיים, כמו בגדים וכלי אוכל, שניתן להתאבד באמצעותם.

על מי מוטלת האחריות לנקוט באמצעים למניעת התאבדות מטופלים אובדניים בבית חולים פסיכיאטרי?

השאלה התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון. שלושת השופטים שישבו בדין, אלכס שטיין, ניל הנדל ונעם סולברג קבעו פה אחד כי האחריות מוטלת על בית החולים.

ואף על פי כן, בדעת רוב, פסק בית המשפט העליון כי על בית החולים מעלות הכרמל לא מוטלת כל אשמה בכך שהציב את השולחן מתחת ובסמיכות לצינור התלייה. כיצד ייתכן הדבר?

בתביעות נזיקין, בית המשפט קובע אם הנתבע התרשל, לפי סטנדרט הזהירות של "האדם הסביר והנבון" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). נהוג לחשוב כי "האדם הסביר והנבון" הוא השופט היושב בדין. אולם השופט הנדל כפר בכך. הא ראיה, כך לעדותו, שהוא מעולם לא זכה לראות את האדם הסביר והנבון "אף לא בראי". לדעת השופט הנדל, האדם הסביר והנבון הוא "קונסטרוקציה נורמטיבית. יצור מופשט שלא ניתן ללחוץ את ידו...".

כך או כך, לדעתנו, גם אם השופט היושב בדין אינו הוא עצמו האדם הסביר והנבון, אין ספק שאת "הקונסטרוקציה הנורמטיבית" השופט מעצב על פי אישיותו, ניסיון חייו, השקפותיו, תקוותיו ואמונותיו האישיות.

בהקשר למקרה הטראגי של פ' מתחדדת אם כן השאלה: מיהו בעיני שופטי העליון שלנו בית החולים הפסיכיאטרי "הסביר והנבון"?

השופטים סולברג והנדל קבעו כי כדי לענות על שאלה זו יש לשקול זה מול זה את ערך איכות חיי כלל המטופלים אל מול ערך חיי המטופל האובדני. להשקפתם, בהצבת השולחן מתחת לצינור המרזב, העניק מעלה הכרמל לבאים בשעריו "תחושת חיים נורמלית... להסתובב בחופשיות, להסב עם בני משפחותיהם בחצר, וליהנות מעצי-הגן". בית חולים פסיכיאטרי המעדיף את איכות חייהם של כלל מטופליו במחלקה הפתוחה על פני מניעת התאבדות מטופל עם סיכון אובדני הוא אם כן לדעת השופטים סולברג והנדל "בית החולים הסביר והנבון".

השופט סולברג הוסיף כי אין לבוא בטרוניה אל בית החולים, שכן ממילא "מי לידינו יתקע שהמנוחה, בהיותה נחושה לסיים את חייה, לא הייתה מאבדת את עצמה לדעת?".

השופט הנדל הוסיף כי בית החולים גם לא יכול היה "לצפות את האפשרות שהמנוחה דווקא ביום חזרתה מהחופשה, לאחר שנרשם שיפור הדרגתי ויציב במצבה הנפשי, תעשה שימוש בשולחן מתחת לצינור מרזב כדי לתלות את עצמה".

בכך, לעניות דעתנו התרחקו השופטים סולברג והנדל מהציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך" המשמש בסיס לדיני הנזיקין לא רק בארצנו.

השופט אלכס שטיין לעומתם, סבר כי סיכון ההתאבדות הגבוה (כחמישים אחוז) אצל חולים ביפולריים, הניסיון האובדני הקשה הקודם של המנוחה והתאבדות המטופל האובדני האחר באותו בית חולים באותה דרך, הטילו על מעלה הכרמל חובת השתדלות למנוע התאבדות נוספת. לכן בית חולים סביר ונבון הוא דווקא זה שהיה נוקט בכל אמצעי המנע המתאימים כדי לחסום בפני המנוחה את האפשרות לתלות את עצמה.

השופט שטיין גם הטיל ספק רב בתרומה לרווחת כלל המטופלים שהייתה גלומה בשולחן אשר הוצב מתחת לצינור המרזב דווקא.

השופט שטיין גם ביקר בחריפות את עמדת חבריו כי בשל הסיכון האובדני שהיה כרוך באישיותה, המנוחה הייתה ממילא מתאבדת. עמדה זו מטילה אשם על המטופל הפסיכיאטרי בנטייתו האובדנית, מציין השופט שטיין. בנטייה האובדנית אין אשם. היא חלק ממחלה שבשלה המטופל פונה לעזרת בית החולים כדי לקבל טיפול, להציל את חייו ולשפר את מצבו.

למרבה הצער, השופט אלכס שטיין נותר בדעת מיעוט. פסק דינו הרגיש והאנושי ניגף אל מול פסקי הדין של שופטי הרוב, נעם סולברג וניל הנדל.