Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

שופטי הרוב בעליון פוגעים קשות באדם הנזקק

סמוך לאחר תחילת המחאה החברתית בשנת 2011, פנתה נשיאת ביהמ"ש העליון לעמיתיה השופטים בקריאה נרגשת. השופטת דורית ביניש ביקשה מהם לגלות חמלה, תבונה ורגישות לסבלו של "האדם הנזקק", כלשונה, במיוחד בתחום הביטוח.

למרבה הצער, דבריה של הנשיאה נשתכחו מלבם של חלק משופטי העליון. לעיתים נדמה כי הם אפילו הכריזו מלחמה על האדם הנזקק. והדברים נאמרים בכאב. בבחינת אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יוֹכִיחַ. שופטים אלה הסירו מבית החולים מעלה הכרמל אחריות למחדלי בטיחות שאפשרו התאבדות חולים. הם דוחים ערעורים של חיילים קרביים נפגעי נפש בחצי עמוד. מצמצמים את מעגל נפגעי תאונות הדרכים הזכאים לפיצויים. מאשרים "תספורות" של 50 אחוז למבוטחים נפגעי תאונות אישיות. עומדים מנגד אל מול ביטוחי אחריות נכלוליים המותירים אלפי מבוטחים ללא כיסוי ביטוחי. ולא מנינו אלא מקצת מהדברים הכואבים.

דומה כי שופטים אלה איבדו עניין באדם הנזקק. אולי זו הסיבה להיענותם לדרישת תאגידי הביטוח להעביר תביעות חולים, נכים, אלמנות ויתומים, שנדונו מאז ומתמיד בבתי המשפט האזרחיים, לערכאות חסרות ניסיון בתביעות אלה.

גל עכור זה הגיע לשיאו בפרשת פיקאלי, כאשר בית המשפט העליון שלל מהאזרח הפשוט את ההגנה המרכזית שהעניק לו חוק חוזה הביטוח: הביטחון שבנפול עליו אסון, לא יתאכזב לגלות שהפוליסה, עבורה שילם במיטב כספו, היא שוקת שבורה.

עובדות פרשת פיקאלי

אבי פיקאלי בן העשרים ושלוש נהג ברכב מעבידו. במהלך הנסיעה ארעה התנגשות עם רכב אחר. הרכב בו נהג פיקאלי היה מבוטח בפוליסה עם ביטוח אחריות כלפי צד שלישי. אולם תאגיד הביטוח נאחז בתנאי בפוליסה בו נרשם כי אין כיסוי ל"נהג שטרם מלאו לו 30 שנים".

האם הפרת תנאי בפוליסה שוללת אוטומטית את כל הכיסוי הביטוחי?

שאלה זו עולה תדיר בתחומי הביטוח השונים. כך בשנת 2007 נדון תוקף ביטוח חייו של טייס הקרב רן כוכבא ז"ל, שנהרג במסוקו במלחמת לבנון השנייה. גם שם היה בפוליסה תנאי הקובע כי אין תוקף ל"טיסת המבוטח בכלי טייס".

השופטים נחלקים בשאלה זו על פי גישתם האישית.

שופטים המצדדים בגישת "חופש החוזים", יקבעו שתאגיד הביטוח חופשי לרשום בפוליסה כל תנאי העולה על רוחו, דרקוני ככל שיהיה. אם רשום בפוליסה שאין כיסוי למוות בכלי טייס או לנהיגת אדם צעיר והמוות או התאונה אירעו בנסיבות אלה, יש לשלול מהמבוטח כל תשלום.

גישה זו שלטה בעולם המשפט עד סוף המאה התשע עשרה. היא פגעה קשות באדם הנזקק והעשירה את התאגידים החזקים. תוצאותיה הביאו להתפתחות "עושק ועוול, ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב", כלשון השופט יצחק זמיר בבג"צ השמאים.

שופטים המצדדים בגישת "הצדק החוזי", יאמרו כי "היושר וההגינות", כלשון הנשיא שמגר בפרשת בית יולס, "הם מערכי היסוד של מערכת משפטית תרבותית". יושר והגינות אלה מחייבים לקחת בחשבון שניים אלה:

  1. שהפוליסה מכסה סיכונים עתידיים ואין בן אנוש מסוגל לחזות מראש את נסיבות התממשות הסיכונים.
  2. שבן אנוש אינו מסוגל לזכור את כל תנאי הפוליסה ולדקדק לאורך כל תקופת הביטוח בקיומם.

לכן, אם סיכון מסוים יתממש בנסיבות שבהן תנאי בפוליסה שולל את הכיסוי, לא צודק לשלול מהמבוטח אוטומטית את כל תגמולי הביטוח. צודק יותר להעניק למבוטח תגמולי ביטוח מופחתים שהיה מקבל, תמורת הפרמיה ששילם, אילו רכש פוליסה ללא התנאי השולל מהמבוטח תגמולי ביטוח בנסיבות שבהן התממש הסיכון.

גישת "הצדק החוזי" התפתחה במאה העשרים במדינות הרווחה ובראשם שוויץ. חוק חוזה הביטוח הנהיג אותה בארץ בתחילת שנת 1982. מטרת החוק הייתה בעיקר לנטרל את כוחם של תאגידי הביטוח "לגבות ביד ימין פרמיה ולרשום בפוליסה ביד שמאל תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה", כלשון השופט מאיר שמגר.

חוק חוזה הביטוח מיישם את גישת הצדק החוזי באמצעות "הסדר האחריות המופחתת". נדגים אותו בדוגמת החריג של נהג צעיר:

  1. אם העובדה שנהג צעיר נהג ברכב לא השפיעה על מקרה הביטוח, למשל כשהצעיר לא אשם בתאונה, המבוטח זכאי לתשלום מלא.
  2. אם העובדה שנהיגת הצעיר השפיעה על מקרה הביטוח, המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים. שיעור ההפחתה יחושב לפי היחס בין הפרמיה ששולמה בפועל, לבין הפרמיה שהמבוטח היה נדרש לשלם עבור ביטוח ללא חריג הנהג הצעיר. נניח שהפרמיה ששולמה בפועל היא 2,000 שקל והפרמיה עבור ביטוח ללא החריג היא 2,500 שקל. ההפחתה תהיה בעשרים אחוז.
  3. המבוטח לא יהיה זכאי לדבר רק אם תאגיד הביטוח יוכיח שהמבוטח הסתיר את מסירת הרכב לנהג הצעיר בכוונת מרמה או אם יוכיח שאין סבירות להשיג בשוק הביטוח פוליסה המבטחת נהג צעיר.

משל הסופרמרקט של השופט יצחק עמית

שופטים רבים התקשו לקבל את גישת הצדק החוזי לפיה מבוטח שהפר תנאי בפוליסה, עדיין מקבל תגמולי ביטוח ולו רק חלקיים. השופט יצחק עמית מסביר את הקושי שיש לו עם גישה זו במשל הסופרמרקט: "אדם עומד בסופרמרקט מול מדף מוצרים. לפניו מוצר בשתי אריזות שונות... מטבע הדברים, מחיר המוצרים שונה. קשה להלום כי מי ששולח ידו ומניח בעגלתו את האריזה של 100 גרם, יוכל לטעון כי הוא זכאי לקבל באותו מחיר 130 גרם".

אלא שבמשל זה, השופט עמית, מתבונן על הכניסה לביטוח מנקודת מבט הקוזאק הנגזל. תאגידי הביטוח הצליחו לטעת בחלק משופטינו את התחושה שמטרת כל המבוטחים בכניסה לביטוח היא לרמות אותם כדי לקבל פוליסות יקרות במחיר זול. ברוב המקרים, בכניסה לביטוח, המבוטח הפשוט לא ממוקד במכלול האסונות העלולים לפקוד אותו ובתנאים שעלולים להיות לו לרועץ בנפול עליו אסון. השופט אלון אינפלד ביטא קושי זה בלשונו הציורית: "רק במאמץ גדול, בעיון משפטי מעמיק של אברך בישיבה ליטאית וניתוח זהיר ודקדקני של פוליסת הביטוח על 50 עמודיה, אפשר להגיע למסקנה כי ההרחבה שרכש המבוטח אינה חלה על ביטול טיול עקב החמרת מצב רפואי קיים של בן משפחה".

השופט עמית גם מתעלם מהעובדה שרוב המבוטחים מפירים את תנאי הפוליסה, לא בכוונת מרמה אלא מתוך חולשתם כבני אנוש. השופטת, דפנה ברק-ארז, הטיבה לנסח חולשה זו: "אדם רוכש ביטוח גם כדי להגן על עצמו באותם מצבים שבהם בשל חוסר תשומת לב רגעית, עייפות, חולשה או היסח דעת, מזלו יבגוד בו. כך כאשר אדם שוכח להפעיל מערכת אזעקה. כך גם כאשר הוא נותן לבנו להסיעו לבית החולים, למרות שאולי נכון יותר היה באותו רגע להזמין מונית כדי לעשות כן (כי הביטוח שלו לא מכסה נהג צעיר). יש לזכור כי רכישת חוזה ביטוח נועדה להגן גם על המבוטח הרשלן. למעשה, זוהי אחת מתכליותיו החשובות".

ואכן שופטים אחרים, כמו השופטת עדנה ארבל, בפרשת פיאמנטה יוצאים מנקודת הנחה ש"רוב המבוטחים הם שומרי חוק ואינם מעורבים במרמות ביטוח". השופטים האחרונים ינסחו את משל הסופרמרקט אחרת: הקונה נוטל מהמדף בסופרמרקט אריזת 130 גרם אך משלם, מתוך היסח הדעת או טעות שלו, או של הקופאית, מחיר אריזת 100 גרם. כשמתבררת הטעות, הסופרמרקט יכול להציע לקונה שלוש חלופות הוגנות המחזירות את הגלגל אחורנית:

(1) שיקבל את אריזת ה- 100 גרם (התואמת את המחיר ששילם) במקום אריזת ה-130 גרם.

(2) שישלים את הפרש המחיר וישאיר אצלו את אריזת ה-130 גרם.

(3) שיחזיר את אריזת ה- 130 גרם, יקבל חזרה את כספו ויקנה במקום אחר.

אבל בתרגום החלופות למאפייני הביטוח רק החלופה הראשונה, המתורגמת בתחום הביטוח למתן כיסוי מופחת בהתאמה לפרמיה ששולמה, רלבנטית. רק היא מחזירה את הגלגל אחורנית. החלופה השנייה, מתן כיסוי מלא תמורת תוספת פרמיה, פוגעת בתאגיד הביטוח. החלופה השלישית לא רלבנטית בביטוח מהסיבה הפשוטה: "חוזה הביטוח מכסה סיכונים עתידיים, ומרגע שהתרחש אירוע הביטוח, לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורנית. על כן ראה המחוקק ליצור את האיזון במסגרת תנאי חוזה הביטוח עצמו, באמצעות כפיית הסדר האחריות המופחתת", כלשון השופט עופר גרוסקופף:.

יישום הסדר האחריות המופחתת בפרשת סלוצקי

בשנת 2013 בפרשת סלוצקי יישם בית המשפט העליון את הסדר האחריות המופחתת ככתבו וכלשונו. הפוליסה כללה תנאי של הפקדת התכשיטים בכספת. התכשיטים נגנבו כשהם מחוץ לכספת. ביהמ"ש החיל את הסדר האחריות המופחתת, אלא שתאגיד הביטוח לא הוכיח שהיה גובה פרמיה נוספת עבור פוליסה ללא תנאי ההפקדה בכספת. התוצאה: המבוטח זכה במלוא תגמולי הביטוח למרות הפרת התנאי.

יישום הסדר האחריות המופחתת בפרשת פיקאלי (בסיבוב הראשון בעליון)

בחודש יוני 2019 ניתן פסק הדין הראשון בפרשת פיקאלי. השופטים דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף פסקו כי יש ליישם את הסדר האחריות המופחתת בחוק חוזה הביטוח ככתבו וכלשונו. השופט יצחק עמית היה בדעת מיעוט ופסק כי למבוטח לא מגיע דבר.

המניעים מאחורי קיום הדיון הנוסף בפרשת פיקאלי בעליון

קשה שלא להתפלא מדוע בכלל ניתן בעניין פיקאלי היתר לדיון נוסף. פסקי דין קריטיים בהרבה שפגעו אנושות באדם הנזקק לא זכו לדיון נוסף. ייתכן והמניע מצוי בדברי השופט יצחק עמית: "כפי שנמסר לנו בדיון על ידי בא כוח תאגיד הביטוח, בעקבות פסק הדין מושא הדיון הנוסף, הערכאות הדיוניות נאלצות כיום לקיים בירורים עובדתיים סבוכים על מנת לאתר כוונת מרמה מצד המבוטח. זאת, מאחר שהחלה תופעה של הגשת תביעות בנסיבות זהות או דומות למקרה נשוא דיוננו, מתוך תקווה של המבוטחים לקבל פיצוי יחסי".

מדבריו של השופט עמית עולה תמונה עגומה. במקום לכבד את פסק דינו של בית המשפט העליון ולפצות את המבוטחים על פי הסדר האחריות המופחתת, תאגידי הביטוח המשיכו לדחות תביעות אלה בטענה של כוונת מרמה. כתוצאה מזה, השופטים כרעו תחת נטל "בירורים עובדתיים סבוכים". בשורה התחתונה: התנהלות של אי כיבוד פסיקת העליון הכבידה על מערכת המשפט והשתלמה לתאגידי הביטוח.

חזרה אל "חופש החוזים" של המאה התשע עשרה בפרשת פיקאלי (בדיון הנוסף)

ואכן קוים דיון נוסף. שופטי העליון עיינו גם בעמדת איגוד תאגידי הביטוח המהווה, בעצם קיומו, את ההוכחה הטובה ביותר לקיומו של קרטל רב כוח בענף הביטוח. בחודש יולי 2021 פסק בית המשפט העליון בדעת רוב כי יש לקדש את תנאי הפוליסה ולפטור את תאגיד הביטוח מכל חבות. גם אם הנהג הצעיר לא אשם בתאונה. גם אם המבוטח לא העלים מתאגיד הביטוח את מסירת רכבו לנהג צעיר בכוונת מרמה. גם אם תאגידי ביטוח אחרים מוכרים ביטוח הכולל נהג צעיר עם תוספת פרמיה זעירה ואפילו ללא כל תוספת. פיקאלי בן העשרים ושלוש חויב לשלם בעצמו את מלוא נזקי התאונה.

פסק דין זה ניתן בדעת רוב. השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ויצחק עמית מול השופטים דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף.

יותר מכל כואבים הנימוקים שהעלו שופטי הרוב לשינוי ההלכה. נימוקים המנותקים מדיני הביטוח. לא בכדי השופטת דפנה ברק ארז הזדעקה לקבוע כי "גישת שופטי הרוב פוגעת קשה בזכויות צרכני הביטוח".

נבחן להלן את עיקרי הנימוקים.

שופטי הרוב: יש לקדש את עיקרון חופש החוזים "שעל חשיבותו אין צורך להרחיב"

לדברים אלה כבר התייחסנו במאמר תחת הכותרת על חופש החוזים והלב השומע. האמירה בפסק דין העוסק בביטוח כי "אין צורך להרחיב על חשיבותו של חופש החוזים" היא תמוהה. הרי בתחום הביטוח אין חופש חוזים. תאגיד הביטוח מכתיב למבוטח הפשוט, באמצעות מומחיו, עורכי דינו ותוך ניצול ניסיונו היומיומי בבתי המשפט את תנאי הפוליסה. המבוטח הוא ״לקוח שבוי״ וחסר כוח מיקוח. שוק הביטוח הוא קרטלי. לעיתים גם מונופוליסטי. כל הפוליסות זהות. נוסיף את דבריו של השופט עופר גרוסקופף כי נימוק שופטי הרוב מתעלם מהעובדה שהפגיעה בחופש החוזים נובעת מאופיו הצרכני של חוק חוזה הביטוח וממטרתו העיקרית להגן על המבוטח מפני ניצול כוחו של תאגיד הביטוח לרעה על ידי ניסוח תנאי הפוליסה כראות עיניו.

המרכיבים בתעריפי הביטוח הם חסויים בטענה המופרכת של "סוד מקצועי". כך בפרשת פיאמנטה התברר כי תאגיד הביטוח גבה פרמיות גבוהות כדי לכסות גם מבוטחים שנכנסו חולים לקבוצת המבוטחים. אולם כשהם הלכו לעולמם, סירב התאגיד לשלם ליקיריהם.

במקרה אחר תאגיד הביטוח קיזז מתגמולי הביטוח את תשלומי הביטוח הלאומי, למרות שהמבוטח שילם פרמיה כדי שלא יקזזו לו תשלומים אלה.

בתחום גניבות הרכב, התברר לא אחת, כי תאגידי הביטוח גבו פרמיות לביטוח רכבים ללא מיגון, אך הנפיקו פוליסות הדורשות מיגון.

כך גם בתחום הביטוח ההנדסי, המבוטחים שילמו עבור ביטוח עם ערך כינון וקיבלו פוליסה ללא ערך כינון.

שופטי הרוב: הלכת סלוצקי עוסקת בהחמרת "סיכון מוסכם" ופיקאלי ב"סיכון חדש"

אלא שבשני פסקי הדין, כפי שקובעת גם השופטת דפנה ברק ארז, מדובר במצב של החמרת סיכון. בביטוח אפשר להגדיר סיכון רק אירוע שבעצם התממשותו מקים את זכות המבוטח לתגמולי ביטוח. נהיגת נהג צעיר (פיקאלי), כמו גם השארת יהלומים מחוץ לכספת (סלוצקי) אינן מזכות בעצם התממשותן בתגמולי ביטוח. השתיים הן רק נסיבות המחמירות את ההסתברות שהסיכונים המבוטחים (תאונה או גניבה) יתממשו. ואכן פוליסת ביטוח הרכב התקנית מגדירה "תאונה" כסיכון מכוסה. הפוליסה לא מגדירה את עצם הנהיגה כסיכון.

גישת שופטי הרוב מכשירה את עקיפת ההוראות הכופות (הקוגנטיות) בחוק חוזה הביטוח

פוליסת ביטוח רכב מקיף היא פוליסה תקנית. סעיף 38 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) וסעיף 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) אוסרים על תאגידי הביטוח לשנות לרעת המבוטח את תנאי הפוליסה התקנית. לפיכך אסור לתאגיד ביטוח לצמצם את השימוש ברכב לנהג מעל גיל שלושים בלבד.

תאגיד הביטוח רשאי, כפי שתאגידי הביטוח עושים, להציג בפני המבוטח לפני עשיית הביטוח שאלות בדבר זהות הנוהג ברכב ולדרוש תוספת פרמיה אם אחד המשתמשים ברכב הוא נהג צעיר. המבוטח חייב לענות תשובה מלאה וכנה. אם יתברר בעת תאונה כי המבוטח הפר את חובת הגילוי וברכב נהג אדם צעיר, יחול הסדר האחריות המופחתת. כך רשום במפורש גם בסעיף 19 לפוליסה התקנית.

גם השופט עופר גרוסקופף הבחין כי גישת שופטי הרוב מתירה לתאגידי הביטוח לרוקן מתוכן את חוק חוזה הביטוח: "במקום לשאול את המבוטח האם הרכב היה מעורב בתאונת דרכים בשלוש השנים האחרונות כמתחייב מהוראות החוק בדבר חובת הגילוי, נאפשר לתאגידי הביטוח לקבוע סייג כי הביטוח מותנה בכך שהרכב לא היה מעורב בתאונת דרכים בשלוש השנים האחרונות". ברור כי גישה זו, קובע השופט גרוסקופף, "מסכלת את כוונת המחוקק ומונעת מהצרכן את החידוש הצרכני החשוב, הסדר האחריות המופחתת, שקבע חוק חוזה הביטוח".

השופט מלצר: המבוטח חייב לדווח על מחלה שחלה בה לאחר כריתת חוזה הביטוח

השופט חנן מלצר קובע כי הסדר האחריות המופחתת חל רק על שינויים בסיכון שאינם בשליטת המבוטח. כדוגמא הוא מביא "מקרה בו נודע למבוטח, לאחר שנכרת חוזה הביטוח, כי הוא חולה במחלה שמחמירה את הסיכון המוסכם". כפועל יוצא, לפי גישת השופט מלצר, המבוטח חייב לדווח על כל מחלה בה חלה לאחר כריתת חוזה הביטוח ותאגיד הביטוח זכאי לבטל את הפוליסה ואם מקרה הביטוח מתרחש לפני הביטול, המבוטח זכאי ליהנות מהסדר האחריות המופחתת.

הדוגמא מהווה טעות מביכה. אדם שרכש ביטוח חיים, תאונות, מחלות או נכות לא חייב לדווח לתאגיד הביטוח על מחלות המתגלות לאחר כריתת חוזה הביטוח. אוי ואבוי אם זה היה המצב. כי תאגיד הביטוח היה מבטל כל ביטוח חיים, תאונות, מחלות או נכות, מיד עם קבלת ההודעה. הסדר האחריות המופחתת פשוט אינו רלבנטי בתחומי ביטוח אלה על פי הוראת חוק כופה (קוגנטית).

שופטי הרוב מביעים חשש להפסדי חברת הביטוח כתוצאה מהסדר האחריות המופחתת

על כך עונה השופטת דפנה ברק ארז: "האמת ניתנת להיאמר שלא השתכנעתי שיש ביסוס מספיק לטענה זו... לא מצאתי מענה לחשש ההפוך למתת משמים שייפול לחיקן של חברות הביטוח במצבים שבהם חרף תשלום פרמיה לא יקבל המבוטח דבר".

שופטי המיעוט: "גישת שופטי הרוב פוגעת קשה בזכויות צרכני הביטוח"

שני שופטי המיעוט ביקרו בחריפות את גישת שלושת שופטי הרוב. "גישתם כרוכה בפגיעה קשה בזכויות מבוטחים – צרכני שוק הביטוח", קבעה השופטת דפנה ברק ארז.

ואכן למקרא נימוקי שופטי הרוב בפרשת פיקאלי, לא ניתן שלא להרגיש "בוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מותניים" כלשון הנביא נחום (פרק ב' פסוק י"א).

שופטי הרוב התעלמו מאזהרות גדולי השופטים על העוול שגרם "חופש החוזים" בכלל ובתחום הביטוח בפרט. ביניהם לואי ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון הארה״ב, הלורד אלפרד דנינג מאנגליה ונשיא בית המשפט העליון שלנו השופט מאיר שמגר.

יותר מכל מעוררים דאגה הנימוקים העקרוניים שנתנו שופטי הרוב לפסק דינם. נימוקים אלה חושפים את נטיית לב השופטים לחזק את כוחם של תאגידי הביטוח ולשלול הגנה מהמבוטחים כדרישת חוק חוזה הביטוח. למרבה הצער, הם גם נכנעו לכוחם הדורסני של תאגידי הביטוח כדי לא "לקיים בירורים עובדתיים סבוכים", כהודאת השופט יצחק עמית.


פסק הדין המלא
גש למאמר זה באינטרנט על מנת להוריד את הקבצים הבאים: פסק הדין המלא