תספורת קצבת הילדים רוככה מ- 97 אחוז ל- 80 אחוז

ב-7.7.2021 הבאנו את סיפורה של רותם, אם יחידנית. עם הולדת בנה, היא פנתה למוסד לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת ילדים. המוסד התנה כי תשלום הקצבה ייעשה דרך חשבון בנק. לרותם לא היה חשבון בנק כי אביה סיבך אותה בחובותיו. לכן היא לא קיבלה את הקצבה.

כעבור 18 וחצי שנה, נחלצה רותם מחובות אביה והצליחה לפתוח חשבון בנק. אך המוסד שילם לה קצבה עבור חצי שנה בלבד. המוסד הסתמך על סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, שחוקק ביוזמת בנימין נתניהו בהיותו שר אוצר. סעיף דרקוני זה קובע כי המבוטח לא זכאי לקבל "גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה". בקיצור, המוסד עשה לה תספורת של 97 אחוז מסך כל הקצבאות.

רותם לא השלימה עם התספורת ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

בבתי הדין האזורי לעבודה, יושבים בדין שלושה. שופט מקצועי ושני נציגי ציבור. ברובם ככולם של המשפטים, נציגי הציבור לא עושים דבר מעבר לשרבוט חתימתם על פסק דינו של השופט. אולם במקרה של רותם נציגי הציבור זיהו עוול, הרהיבו עוז והשפיעו על תוצאת פסק הדין.

השופטת המקצועית ד"ר אריאלה גילצר-כץ התמקדה בחוק היבש. היא יישמה את סעיף 296 כלשונו ואישרה את שלילת קצבאותיה של רותם.

השופטת המקצועית אפילו הצדיקה את התספורת שעשה המוסד: "תשלום רטרואקטיבי ישבש את ייעוד הקרנות התקציביות של המוסד לביטוח לאומי". היא גם האשימה את המבוטחים דוגמת רותם באובדן הקצבאות: "[כאשר] זכאי מגיש תביעתו באיחור מדובר ברשלנות ואין להפוך את המוסד לקופת חסכון של הזכאי הרשלן".

וכאן באה הפתעה נעימה, נדירה בבתי הדין לעבודה.

נציג הציבור שישב בדין, איסר באומל, הזכיר כי הביטוח לאומי נועד "להבטיח לאוכלוסיות חלשות ולמשפחות שנקלעו למצוקה בסיס כלכלי לקיומן".

באומל היטיב לתאר את בעלת הדין שעומדת בפניו: "רותם היא אם חד הורית שהייתה בהליכי פשיטת רגל כתוצאה מהסתבכות של אביה. זו בדיוק אחת מאוכלוסיות היעד של ביטוח לאומי. מדובר באוכלוסייה מוחלשת שלא תמיד יודעת לדאוג לעצמה. דווקא האוכלוסיות החזקות יודעות היטב לנצל (בהיבט החיובי) את השירותים שהמדינה מעמידה לרשותן. לעומת זאת זה לא מאפיין תמיד את האוכלוסיות המוחלשות. היעלה על הדעת שאוכלוסייה זו שרותם נמנית עליה תוותר על הכנסה בסיסית זו שתסייע לה?"

לבסוף, פסק באומל כי ההחלטה לדחות קצבת ביטוח לאומי מאוכלוסיות מוחלשות עקב הליכים טכניים אינה ראויה, אינה הוגנת ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי".

גם נציג הציבור השני, יוחנן צנגן, לא הסכים עם השופטת המקצועית: "לטעמי זה מסוג המקרים בהם יש מקום להפעיל שיקול דעת נרחב יותר ולהתמקד במהות גם במחיר של חריגה מכללי הפרוצדורה... בתביעה זו הצדק האישי גובר על הצדק התהליכי".

בסוף פסק דינו הוסיף צנגן עוד הערה חשובה לתשומת לב אנשי המוסד:

"קצבת הילדים נועדה לסייע למשפחות דוגמת זו שבפנינו. וזאת להבדיל ממשפחות אשר בעבורן הקצבה היא בבחינת "נחמד שיש". יש מידה של תסכול בידיעה שהמשפחות המבוססות בעלות חשבון בנק אינן ממש זקוקות לקצבה זו, בעוד משפחה נזקקת שבמצב קיצון אין לה חשבון בנק לא תיהנה מהקצבה".

בסופו של יום, בזכות דעת הרוב של נציגי הציבור, בניגוד לדעת השופטת המקצועית, זכתה רותם לקבל את קצבאות הילדים שהגיעו לה בדין ובצדק.

אולם למרבה הצער, סאת ייסוריה של רותם לא הסתיימה. כפי שהערכנו בסקירה הקודמת, המוסד הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

הדיון המקדמי בתיק התנהל בפני שופט מקצועי, מיכאל שפיצר.

השופט שפיצר יכול היה ללכת בדרכו של שופט בית המשפט העליון המנוח חיים כהן. באחד הדיונים שהתקיים בפניו אמר השופט כהן המנוח כי הוא ער לציווי המקראי "ודל לא תהדר בריבו". אולם, הוסיף, "לא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין".

גם השופט שפיצר יכול היה למצוא תימוכין רבים לזכותה של רותם: בחוק יסוד כבוד האדם, בכללי הצדק הטבעי האוסרים לשלול קצבאות אוניברסליות, בחובת תום הלב הסטטוטורית שחלה גם על הביטוח הלאומי ועוד.

אולם למרבה הצער, השופט שפיצר בחר לשכנע את רותם לוותר על מה שנפסק לה על ידי נציגי הציבור בבית הדין האזורי ולהסתפק בשלוש וחצי שנות קצבה. כלומר להסכים לתספורת של 80 אחוז מקצבת הילדים. הנה זה לשון פסק הדין שניתן על ידי השופט מיכאל שפיצר:

"בכפוף לביטול פסק דינו של בית הדין האזורי ומבלי שהמקרה יהווה תקדים בכל מקרה אחר, ולאור הנסיבות המיוחדות של רותם, המוסד מסכים לפנים משורת הדין לאשר לתובעת קצבת ילדים רטרואקטיבית ל-3 שנים נוספות מעבר לחצי שנה שכבר אושרה לה".

כאן ראוי להדגיש. מבחינה משפטית, הסכמת הצדדים הישירים לדיון בערעור (במקרה זה רותם והמוסד) לבטל פסק דין שניתן על ידי ערכאה קודמת, אינה תקפה אלא ביחסים שביניהם. כלפי שאר הציבור הרחב, דווקא לפסק דינם של נציגי הציבור איסר באומל ויוחנן צנגן בבית הדין האזורי לעבודה יש תוקף משפטי. לעומת זאת לפסק דינו של השופט שפיצר בבית הדין הארצי אין כל תוקף משפטי כלפי הציבור הרחב.

לפיכך פסק דינם האנושי והרגיש של נציגי הציבור בבית הדין האזורי לעבודה נותר שריר וקיים. רק דיון לגופו של עניין והכרעה משפטית אחרת בעתיד, יכולה לקבוע אם פסק הדין שפסק לרותם את כל הקצבאות שנמנעו ממנה בעבר, אכן אינו תקף עוד.

מי יודע, אולי בעתיד ימונו לבית הדין הארצי לעבודה שופטים עם רגישות חברתית אנושית, אשר יאמצו בחום את פסק דינם של נציגי הציבור באומל וצנגן.