Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size
כתובתנו במשרד החדש: "מגדל על דיזנגוף סנטר" קומה 16, רחוב דיזנגוף 50 תל אביב. דרכי ההגעה בתפריט "אודותינו" ובמדור "טרי מן המדף" בהמשך מטה.

מהפך בעליון: אלמנה הזכאית לפנסיה אינה "מתעשרת" מפיצויים על מות הבעל

ביום 1.4.22 סקרנו תחת הכותרת "ההרגת את הפנסיונר וגם ירשת את הביטוח הפנסיוני שלו?", פסק דין של השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון.

בפסק הדין קבע השופט עמית, כי אלמנה המקבלת קצבת שאירים מהביטוח הפנסיוני של בעלה, עלולה "להתעשר" אם תקבל גם פיצויים מהמעוול שגרם למותו. לכן פטר השופט עמית את תאגיד הביטוח של המעוול מתשלום פיצויים לאלמנה.

אלא שלאחר מתן פסק הדין, חלה תפנית דרמטית. הובא לתשומת לב השופט עמית כי פסק הדין היה חייב להינתן בהרכב של שלושה שופטים. לכן הורה על ביטול פסק דינו והעביר את הדיון בו להרכב של שלושה שופטים, שאינו כולל אותו עצמו. כפי שנראה מיד, שלושת השופטים הפכו את הקערה על פיה.

נקדים ונסביר: מיליוני ישראלים מפרישים מידי חודש בחודשו, קרוב לעשרים אחוז משכרם לביטוח פנסיוני. הם משוכנעים כי אם חס ושלום ילכו לעולמם בטרם עת, יקיריהם יזכו לקצבאות שאירים. איש מהם לא מעלה על דעתו, שאם מותם המוקדם ייגרם בעוולה, לא יקיריהם יזכו לקצבאות השאירים, אלא... המעוול שגרם למותם. זאת בעקבות פסיקה מקוממת של בתי המשפט, אשר בעקבותיה, על פני שנים ארוכות, איבדו למעלה מעשרות אלפי אלמנות ויתומים, את הפיצויים המגיעים להם מהמעוולים ומתאגידי הביטוח שלהם.

גם גורלה של אלמנת ד', פנסיונר של צבא הקבע, כמעט והסתיים כך.

מעשה שהיה כך היה:

ד' נהרג בתאונה. השופט שדן בתביעתה לפיצויים נגד האחראי לתאונה, קבע כי סכומם עומד על שלושה מיליון שקל בקירוב. אלא שלמנוח היה גם ביטוח פנסיוני. שווי קצבאות השאירים שהאלמנה הייתה זכאית לקבל מהביטוח הפנסיוני עד לתום תוחלת חייה עמד על יותר משלושה מיליון שקל. הסכומים מתקזזים, פסק השופט, או בלשון אנשי הביטוח, "תביעת הפיצויים נבלעת". בקיצור, השופט פטר את תאגיד הביטוח של המעוול בלא כלום.

האלמנה לא ויתרה והגיעה עד בית המשפט העליון. המחלוקת הונחה על שולחנו של השופט יצחק עמית.

השופט עמית הוא אחת החידות הגדולות של משפט הביטוח והנזיקין. כאשר ישב בבית המשפט המחוזי בחיפה, הוא גילה אנושיות וחמלה לנפגעים, בשילוב בקיאות גבוהה בדיני הביטוח והנזיקין. הוא קיים בדווקנות אחר ייעודו של שופט במדינה יהודית ודמוקרטית: הגנת החלש מפני החזק. והנה זמן מה לאחר שמונה לבית המשפט העליון, חל היפוך מוחלט בגישתו. כאשר מתפרסם פסק דין שבכותרתו רשום השופט עמית, אין צורך להשחית זמן ולקרוא אותו. התוצאה ידועה מראש.

כך קרה גם במקרה של אלמנת ד'. השופט עמית העיד על עצמו כי הוא מתלבט בין "שני רציונלים". מצד אחד, אם האלמנה תמשיך לקבל קצבת שאירים מהביטוח הפנסיוני לאחר שייפסקו לזכותה פיצויים מהמעוול, אזי האלמנה "תתעשר" ממות בעלה. מצד שני, את הביטוח הפנסיוני רכש המנוח לפרנסת האלמנה ולא כדי לממן למעוול את הפיצויים שהוא חייב לאלמנה. לכן אם יפחית מהפיצויים את שווי קצבאות השאירים, ייהנה המעוול מן ההפקר.

בסופה של התלבטות, בחר השופט עמית את גישתו מאז מונה לבית המשפט העליון: עדיף שהמעוול ותאגיד הביטוח שלו ישלשלו לכיסם את שווי קצבאות הביטוח הפנסיוני, מאשר לאפשר לאלמנה לשרוד בעזרתן את שארית חייה בלי בעלה.

כאמור בפתח דברי, לאחר שהתחוור לשופט עמית כי פסק דינו ניתן בחוסר סמכות, הוא ביטל אותו והעביר את ההכרעה לשלושה שופטים אחרים.

השופטת יעל וילנר הודתה כי כאשר החוק נותן למבטח הפנסיוני את הזכות לתבוע מהמעוול ומתאגיד הביטוח שלו את שווי קצבאות השאירים, צודק להפחית מהפיצויים שווי זה. אולם, כאשר המעוול לא צפוי להיתבע על ידי המבטח הפנסיוני, אין כל הצדקה וכל בסיס חוקי להפחית מסכום הפיצויים. במקרה של ד', הזכירה השופטת, אין מחלוקת כי למבטח הפנסיוני אין זכות לתבוע מהמעוול את שווי קצבאות השאירים. לפיכך גם אין מקום להפחית מהפיצויים את שווי הקצבאות.

השופטת וילנר גם דחתה את הטענה שאם האלמנה תקבל גם פיצויים מהמעוול וגם את קצבת השאירים מהביטוח הפנסיוני, הדבר "יעשיר" אותה ממות הבעל. זאת משום שמדובר בהטבות שונות. קצבת השאירים משולמת לאלמנה בשל עצם פטירתו של המנוח מכוח תנאי עבודתו, ללא קשר לתאונה. לעומת זאת את הפיצויים, המעוול משלם ליורשים בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה.

השופטת דפנה ברק-ארז הצטרפה לדעת השופטת יעל וילנר והוסיפה על ההבדלים שבין הפיצויים לבין קצבת השאירים. הפיצויים, בחלקם הגדול, משולמים ליורשים. גם אלה שלא היו תלויים במנוח לפרנסתם. סכום הפיצויים מחושב לפי תוחלת עבודתו ויכולת השתכרותו של הגמלאי בעתיד. קצבת השאירים לעומת זאת, משולמת רק לבני משפחתו של המנוח שהיו תלויים בו לפרנסתם. היא מחושבת לפי משך השירות של המנוח וגובה השתכרותו בשנים שחלפו.

מעבר לכל אלה, הוסיפה השופטת ברק-ארז, דיני הנזיקין אף פעם אינם מפצים את הקורבן באופן מלא. מותו של אדם מסב לקרוביו גם נזק הנובע מאובדן אישי ורגשי. לכן פיצוי נוסף המשולם לקרובי הקורבן, אינו צריך להיחשב כמיטיב עמם יתר על המידה.

וקיים גם האינטרס הציבורי: החשש כי מעוולים לא יורתעו אילו ידעו שבמקרים מסוימים לא יידרשו לפצות את קורבנותיהם.

על פסק הדין התקדימי, האנושי והחשוב הזה, המעורר תקווה כי בגישת בית המשפט העליון אל האדם הפשוט חל שינוי, חתם בהסכמה גם השופט עוזי פוגלמן.

בסופו של יום, זכתה האלמנה מחדש בקצבאות השאירים שנלקחו ממנה. רק חבל שקצבאות אלה נגזלו בעבר מכל כך הרבה אלמנות ויתומים.

הנכם מוזמנים להגיב, לבקר ולהוסיף תובנות משלכם, דרך קישור זה, באתר דה מרקר בו מופיעה סקירה זו.


פסק הדין המלא
גש למאמר זה באינטרנט על מנת להוריד את הקבצים הבאים: פסק הדין המלא