כיסוי לכאורה

הילדה פישר ובעלה נסעו בחג הפסח לחופשה, באחד מבתי המלון בארץ.

עם הגעתם, הפקידו בכספת חדרם במלון, את כל התכשיטים שהיו עמם.

בני הזוג פישר הם אנשים דתיים, שומרי מצוות. לכן, בטרם כניסת החג, הוציאה פישר מהכספת את התכשיטים אותם התכוונה לענוד במהלך החג.

במוצאי החג, עזבו בני הזוג את המלון ושבו לביתם.

למחרת, כשפרקה את המזוודות, הבחינה הילדה שחלק מהתכשיטים חסר.

כמה טוב שלא הסתפקנו בפוליסת ביטוח הדירה הסטנדרטית, הרהרה פישר בליבה, כאשר נזכרה כיצד הקפידו לרכוש במיטב כספם בחברת הביטוח מנורה, הרחבה לפוליסת הדירה, המבטחת את תכשיטיהם גם כשהם מחוץ לדירה.

כאן מוטב להבהיר: פוליסת ביטוח הדירה הסטנדרטית, שתנאיה הוכתבו לחברות הביטוח על ידי משרד האוצר, מכסה אובדן או נזק לתכשיטים של המבוטח ובני ביתו, גם כשאלה מצויים מחוץ לדירה. אולם כיסוי זה מוגבל הן בהיקפו, רק ל- 5% מסכום ביטוח התכולה והן במהותו. כך למשל, אין הוא מכסה גניבה.

חברות הביטוח, מרבות לפיכך להציע הרחבה לפוליסת הדירה. ההרחבה יקרה, אולם היא אמורה לתת למבוטח "ביטוח כל הסיכונים", כיסוי לאובדן או נזק לתכשיטים מכל סיבה שהיא, בכל מקום שאליו המבוטח לוקח עמו את תכשיטיו.

אולם אליה וקוץ בה, חברות הביטוח נוהגות להוסיף להרחבה זו תנאים המרוקנים אותה מתוכן. חלק משופטינו, רואים בתנאים אלה חזות הכול והמבוטחים מפסידים את רכושם ונותרים ללא פיצוי. שופטים אחרים, למרבה הצער מעטים מידי, מסרבים לתת לתנאים אלה תוקף.

נחזור כעת להילדה פישר. היא פנתה לחברת הביטוח מנורה וביקשה את תגמולי הביטוח עבור אובדן התכשיטים. פישר גם מסרה בגילוי לב, כי חלק מהתכשיטים לא ננעלו בכספת במהלך החג. יחד עם זאת, הוסיפה, ייתכן שהתכשיטים כלל לא נגנבו, אלא הלכו לאיבוד בעת האריזה, או בדרך הביתה.

נציגי מנורה נתפסו לעובדה שהתכשיטים לא ננעלו בכספת, ודחו את התביעה. היה עליך להכניס את כל התכשיטים לכספת, נזפו בפישר. בכך שלא הפקדת את התכשיטים בכספת, הפרת את תנאי הפוליסה והיא לא תקפה יותר.

פישר נאלצה לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.

בפני השופט אילן דפדי, הודו נציגי מנורה כי ההרחבה לפוליסה אמורה לכסות את אובדן התכשיטים מחוץ לדירה. אולם לצד הרחבה זו קיים תנאי, הוסיפו. בכל עת שהמבוטחת אינה עונדת את התכשיטים, עליהם ל"הימצא בכספת מוסתרת ונעולה". העובדה שפישר היא אישה שומרת מצוות ובשל קדושת החג לא החזירה את התכשיטים לכספת אינה רלוונטית לטעמם של נציגי מנורה.

אכן, קבע השופט אילן דפדי, קיים בפוליסה תנאי שהתכשיטים יהיו בכספת, אולם תנאי זה אינו סביר, כאשר המבוטח נמצא באופן ארעי מחוץ לדירת הקבע שלו.

כך למשל, כאשר המבוטח מצוי בדרכו מדירתו אל המקום שבו בכוונתו לשהות באופן ארעי או בדרך חזרה ממנו. ברור כי בזמן הזה תכשיטים, שאינם ענודים, לא יכולים להיות בכספת. הדרישה שהתכשיטים יאוחסנו בכספת בכל עת גם בסיטואציה זו הופכת את הכיסוי הביטוחי ל"כיסוי לכאורה בלבד" ומעמידה את המבוטח במצב בלתי אפשרי, מטעים השופט.

זאת ועוד, גם כאשר המבוטח שוהה מחוץ לדירתו משך מספר ימים לא תמיד הוא יכול להפקיד תכשיטים בכספת. פעמים רבות באותו מקום אין כלל כספת ואף לא ניתן לדעת על כך מראש.

הבעייתיות בדרישת מנורה, מסביר השופט דפדי, בולטת במיוחד לאור העובדה, שמנורה גובה כסף עבור הרחבה הכוללת כיסוי לא רק לגניבה אלא גם לאובדן. אולם למעשה, לפי גרסת מנורה, לא יכול להיות בכלל מצב בו תכשיטים ילכו לאיבוד. לפי גרסתה, התכשיטים מכוסים רק כשהם ענודים, או כשהם בכספת. בשני המצבים אין הם יכולים ללכת לאיבוד.

מנורה מוכרת למעשה כיסוי מפני אובדן שהוא "כיסוי לכאורה בלבד", אשר הינו חסר כל משמעות מבחינתה של המבוטחת.

וכאן השופט מזכיר לחברות הביטוח דברים חשובים: "תנאי הפוליסה, לא מנוסחים על ידי המבוטח אלא על ידי חברת הביטוח. מדובר בחוזה אחיד, אשר למבוטח אין כל אפשרות להשפיע על אופן ניסוחו. בנסיבות אלה אי הבהירות וחוסר ההיגיון בניסוח הדברים, פועל לחובתה של חברת הביטוח. אם רצתה מנורה שלא לבטח אובדן של תכשיטים שאינם ענודים בביטוח כל הסיכונים, היה עליה לכתוב זאת במפורש ולא לנסח את הדברים באופן האמור".

בסופו של דיון, קבע השופט כי לאובדן תכשיטיה של פישר יש כיסוי ביטוחי, למרות שפישר לא מילאה אחר דרישת הפוליסה כי התכשיטים יופקדו בכספת.

השופט חייב את מנורה לשלם לפישר את מלוא תגמולי הביטוח בסך 21,590 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 700 ₪.