מנורה שכחה שהעלתה בעבר טענות סרק בפני אותו שופט. השופט דווקא לא שכח

חברת פרחי רון מנהלת את עסקה מבית משק באחד המושבים. בחצר המשק מצוי מחסן. על גגו מתקן עם לוחות סולריים לייצור חשמל. המתקן מחובר בכבל חשמלי לבית המשק.

באחד הימים, נכנסה לחצר המשק משאית עמוסת סחורות וגרמה לתאונה. מהלך התאונה נקלט בבירור במצלמת בית המשק. בסרטון רואים את המשאית נכנסת בנסיעה רצופה לרחבת המחסן, עוברת עם תא הנהג מתחת לכבל, פוגעת עם הקצה העליון של עגלת מטען המשאית בכבל, מושכת אותו, את המתקן לייצור חשמל ואת הלוחות הסולאריים שעל גג המחסן.

הסרטון מוכיח מעל לכל ספק, כי נהג המשאית אחראי לתאונה. לפיכך על מנורה, כמבטחת אחריות נהג המשאית, לשלם את הנזק. חברת ביטוח הגונה הייתה מבררת את גובה הנזק ומפצה את פרחי רון בהתאם. לא כך נהגה מנורה. היא החליטה לנצל את מערכת המשפט ולהתיש את פרחי רון בשיטת מצליח. היא טענה בתוקף שהאשמה לתאונה נופלת כל כולה על פרחי רון. גובה הכבל בו פגעה המשאית, הבהירה מנורה, היה נמוך מהנדרש בחוק.

תביעת פרחי רון נגד מנורה הונחה על שולחנו של השופט עידו כפכפי, מבית משפט השלום באשקלון. איזה חוק קובע כי במקרה זה גובה הכבל היה נמוך מהנדרש, שאל השופט כפכפי את נציג מנורה.

תקנות החשמל בדבר הנחת כבלי חשמל משנת 1961, ענה נציג מנורה. הן קובעות כי בדרך שרוחבה עד 30 מטר, כבל עילי נדרש להיות בגובה של 5.5 מטר. במקרה זה גובה הכבל היה 3.6 מטר בלבד.

השופט כפכפי חיפש את תקנות כבלי חשמל וגילה כי הן בכלל בוטלו עוד בשנת 2000. יתירה מזו, ציין השופט, עיון בתקנות שבוטלו מעלה כי הן בכלל לא עוסקות בגובה כבלים בחצר, דוגמת זו של פרחי רון.

"לאור המסקנה לעיל", פסק השופט עידו כפכפי, "למרות שלכל אדם מן היישוב אשר צופה בסרטון, ברור כי המשאית אחראית לנזק, ניסתה מנורה לאתר טענה, ללא כל בסיס, כדי לכפור באחריותה".

יתירה מזו, מנורה אולי שכחה, ואולי זכרה אך קיוותה שהשופט שכח, כי היא ניסתה עליו את שיטת מצליח באותה טענה חמש שנים קודם לכן בתיק אחר. אבל השופט עידו כפכפי לא שכח. הנה כלשונו: "מדובר בהתנהלות לא ראויה, כפי שפעלה מנורה גם בהליך אחר בפני בו העלתה טענות לא מבוססות בדבר גובה כבל בחצרים".

בסופו של דיון, חייב השופט עידו כפכפי את מנורה לשלם לפרחי רון את מלוא נזקיה, קרוב ל-60,000 שקל ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 17,500 שקל.

מערכת המשפט זיהתה את שיטת מצליח של חברות הביטוח כבר לפני שנים רבות. שופטים רבים היטיבו לתאר את אכזריותה. כך העיד השופט יעקב שקד על "תמונה כואבת ועגומה" שהתגלתה בפניו כלשונו, "אשר בה חברת ביטוח, שעליה חלה חובת תום לב מוגברת ופעילותה אינה רק מסחרית אלא בעלת גוון סוציאלי, מתנערת מחובותיה כלפי קשיש בן כמעט 100 שנים, דווקא בעת חולשתו, שבה הוא נזקק לה כל כך".

שופטים רבים במאות פסקי דין הוכיחו את חברות הביטוח על "התשת מבוטחים, על התנהלות שלא בתום לב, משיכתם לבית המשפט כדי שיאלצם להתפשר, אך הכלבים נובחים והשיירה עוברת וכאילו כלום", כך למשל, בלשון השופטת חנה לפין הראל.

שופטים רבים אפילו הבינו כי חברות הביטוח פוגעות באמצעות שיטת מצליח גם ברשות השופטת וגוזלות זמן שיפוטי יקר, שיכול היה להיות מופנה להכרעה בסכסוכי אמת רציניים של הציבור.

אולם כפי שאמר החכם באדם "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן". השופטים המשיכו לבקר במילים חריפות את חברות הביטוח, אבל רק במילים, לא במעשים וחברות הביטוח ממשיכות בשלהן.

גם השופט עידו כפכפי גילה, שלא מדובר במעידה חד פעמית של מנורה או בטענה שהועלתה על ידה בטעות. הוא הבין שמנורה לא רואה כל פסול בהעלאת טענות סרק, מופרכות וחסרות בסיס.

גם במקרה זה, ההר הוליד עכברון. הוצאות משפט בסכום של 17,500 שקל מרתיעות וודאי את האזרח הפשוט, אבל לא תאגיד ביטוח עתיר ממון ונכסים, המרוויח כל שנה עשרות מיליארדים מהציבור.

עד שלא יוטלו על חברות הביטוח הוצאות מרתיעות באמת, ודי בכמה מיליוני שקלים במספר לא רב של תיקים, ימשיכו תאגידי הביטוחי בהתנהלותם המקוממת כל אדם בר דעת והגון.