השופט פסק בתביעת הביטוח תוך התעלמות מדיני הביטוח

חברת דראושה התקשרה עם תאגיד המים מי עירון, בהסכם לבניית תחנת שאיבה בצפון השומרון.

בהמשך, פנתה דראושה אל חברת מנורה, כדי לרכוש ביטוח לעבודות קבלניות.

מנורה שלחה לאתר התחנה סוקר שערך סקר סיכונים והמליץ להשלים עד בוא החורף, חודש ספטמבר, עבודות תת קרקעיות להטיה וניקוז מים. כל זאת במטרה להקטין את סיכוני הפרויקט בתקופת החורף.

מנורה החתימה את דראושה על המלצת הסוקר. לאחר מכן הנפיקה פוליסה לתקופת ביטוח של שנה, שהחלה 4 חודשים לפני תחילת החורף והסתיימה 8 חודשים לאחר מכן.

מיד לאחר רכישת הביטוח, החלה דראושה בעבודות להקמת תחנת השאיבה. כחמישה חודשים לאחר תחילת הביטוח, באחד מימי נובמבר, שרר באתר הפרויקט מזג אוויר סוער עם גשם רב. כמויות מים גדולות חלחלו למי התהום, הפעילו לחץ על תחתית המבנה והוא שקע ונטה על צדו. לא היה מנוס, אלא להרוס את המבנה ולבנותו מחדש. הנזקים הסתכמו ביותר משלושה מיליון שקל.

לכיסוי נזקים מסוג זה בדיוק, נועדה פוליסת עבודות קבלניות שרכשה דראושה במנורה. אולם במקום לכסות את הנזק, נזפו מסלקי התביעות של מנורה במבוטחת שלהם: לא בכדי דרשנו לבצע עבודות ניקוז והטיית מים לפני בוא החורף. אם הייתם עומדים בלוח הזמנים, המבנה לא היה שוקע והנזק היה נמנע.

בקיצור, מנורה דחתה את התביעה ודראושה נאלצה לפנות לבית המשפט המחוזי בחיפה.

לו הייתה התביעה מונחת בפני נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר המנוח, אין ספק כי הוא היה פוסק לטובת המבוטחת. בהתבסס על סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, הנהיג השופט שמגר את חובות היידוע והווידוא האקטיביות בתחום הביטוח. כאשר חברת ביטוח מעלה בפני המבוטח דרישות שאי קיומן עלול לפגוע בזכותו לקבלת תגמולי ביטוח, עליה ליידע את המבוטח באופן אקטיבי מה נדרש ממנו לבצע. בנוסף עליה גם לוודא באופן אקטיבי שהמבוטח אכן ביצע את הדרישות עד המועד שנקבע.

את חובת היידוע מנורה ביצעה כאשר החתימה את דראושה על סקר הסיכונים. אולם מחובת הווידוא היא התעלמה. על פי חובה זו היה עליה לפנות למבוטחת לפני בוא החורף ולדרוש ממנה אישור מהנדס שהעבודות התת קרקעיות אכן בוצעו. אם הייתה מגלה שהעבודות לא בוצעו, היה עליה לבטל את הפוליסה. במקום זאת, גילתה אדישות לשאלה אם המבוטח ביצע בפועל את שהוטל עליו לבצע, אולי אפילו מתוך אינטרס להמשיך לגבות פרמיות ובקרות מקרה ביטוח לטעון שאין כיסוי.

אולם השופט יצחק כהן התעלם לגמרי מהעובדה שבמקרה זה לא קוימה חובת הווידוא בנימוק שגוי שאפילו מנורה לא העזה להעלות. השופט כהן קבע כי הדרישה להשלמת העבודות התת קרקעיות נועדה לתחום את תקופת הביטוח. כלומר לקבוע שאם עד תחילת החורף לא יושלמו העבודות התת קרקעיות, יבוא הביטוח לסיומו למרות שלפי התאריך הרשום בפוליסה, הביטוח הסתיים רק כחמישה חודשים לאחר קרות הנזק.

לפיכך, פסק השופט יצחק כהן, מכיוון שהפוליסה הגיעה לסיומה עם בוא החורף כי דראושה לא סיימה עד אז את העבודות התת קרקעיות, מנורה פטורה מכל תשלום.

עם כל הכבוד, ויש כבוד, פסק דינו של השופט יצחק כהן שגוי בכך שהוא התעלם לגמרי מהעובדה שאנו מצויים בתחום הביטוח ובתחום זה חלות על חברות הביטוח חובות מיוחדות כמו חובת הווידוא. השופט כהן התעלם מהעובדה שמנורה לא קיימה את חובתה לוודא באופן אקטיבי אם המבוטח קיים אחר דרישותיה. במקום זאת היא עצמה את עיניה כדי לזכות בפרמיות מתוך הנחה שאם יקרה נזק היא תטען שהכיסוי כבר הסתיים ושהיא פטורה מתשלום. משמע, היא מכרה פוליסה ריקה מתוכן.

למעשה, השופט יצחק כהן קבע שמדובר ב״תנאי מפסיק״ לפי סעיף 27 לחוק החוזים הכללי אשר קוטע את החוזה אם התנאי המפסיק לא מקוים. אלא שקביעה זו מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון כי אין תנאים מפסיקים בביטוח.

ומעל הכל, תמוה שהשופט כהן קבע בפסק הדין קביעות לטובת מנורה, קביעות שמנורה עצמה לא העזה לטעון בטיעוני ההגנה שלה.