איילון השחיתה בטענות סרק את זמנו של בית המשפט ונקנסה ב... 2,500 שקל
פסק הדין המלא
רכבו של רפי ניזוק בתאונה. הרכב היה מבוטח בחברת איילון.
בתחום ביטוחי הרכב, הנהיג משרד האוצר פוליסה תקנית אחידה. לפי הפוליסה, יש לחברת הביטוח הזכות לבחור בין שלוש חלופות: לשלם למבוטח את ערך הנזק לרכב, לתקן את הרכב בעצמה, או להחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים. ברוב רובם של המקרים, חברת הביטוח בוחרת בתשלום ערך הנזק. במקרה כזה, לפי הנחיות המפקח על הביטוח, יש למבוטח זכות לשכור שמאי מטעמו שיאשר את התיקונים הנחוצים, לתקן את הרכב במוסך שייבחר על ידו ולקבל מחברת הביטוח עלויות התיקונים ושכר השמאי.
כך נהג גם רפי. הוא העביר את רכבו למוסך בראשון לציון ויצר קשר עם שמאי מירושלים שהמוסך המליץ עליו. השמאי הגיע למוסך שלוש פעמים: לבדיקה ראשונית, במהלך התיקון ולבסוף לצורך קביעת ירידת ערך. עבור עבודתו, הגיש חשבון על סך 2,420 שקל. רפי שילם את החשבון, קיבל חשבונית מס וקבלה והעביר אותן לאיילון יחד עם חוות דעת השמאי. איילון שילמה לרפי את הוצאות תיקון הרכב במלואן, אולם קימצה בהחזר שכר טרחת השמאי. בניגוד להנחיות המפקח, במקום להחזיר לרפי את מלוא שכר השמאי, החזירה לו רק 1,755 שקל. כלומר קיזזה 665 שקל בטענה ששכר השמאי מופרז ואינו תואם את היקף עבודתו.
רפי לא השלים עם "התספורת" ופנה לבית משפט השלום בפתח תקווה. המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת זהבית אלדר.
כל מי שקורא שורות אלה, בוודאי לא יאמין כי חברת ביטוח מכובדת תבצע למבוטח "תספורת" של 665 שקל. על אחת כמה וכמה לא יאמין, כי איילון תתעקש לנהל משפט שלם עד למתן פסק דין על סכום כה פעוט.
גם השופטת אלדר לא האמינה. היא פנתה אל נציגי איילון והציעה להם לשלם למבוטח את ההפרש הפעוט שקוזז ממנו.
לא נוכל להעתר לבקשתך, השיבו נציגי איילון. מדובר בקונספירציה בין המבוטח לשמאי. קיים "חשש כבד" שהשמאי "שלח לחזית" את המבוטח לדרוש שכר טרחה מופרז תוך שהבטיח לו כי אם בית המשפט לא יאשר את השכר המלא, השמאי יפחית אותו. זו דרכם מאז ומתמיד של המבוטחים והשמאים, ציינו נציגי איילון.
מדובר בהאשמה בדיונית, השיב המבוטח. אני כבר שילמתי לשמאי את מלוא השכר שדרש. המבוטח הציג בפני השופטת חשבונית מס וקבלה וכן צילום של ההמחאה על תשלום מלוא שכר השמאי. אולם נציגי איילון נעמדו על רגליהם.
השופטת זהבית אלדר נאלצה אם כן לנהל משפט כהלכתו. לשמוע עדים, לבחון ראיות ולבסוף לתת פסק דין.
בפסק הדין הביעה השופטת את תדהמתה מול העובדה שאיילון לא הביאה כל ראיה לכך ששכר טרחת השמאי היה מופרז. בידי איילון גם לא היו כל ראיות לקונספירציה. בסופו של יום, הבהירה השופטת, טענות ההגנה של איילון נותרו "סתמיות בלבד ובלתי מבוססות".
השופטת גם התקוממה אל מול ניסיונה של איילון להטיל דופי במבוטח ובשמאי באמצעות טענות חמורות ובלתי מבוססות בדבר שיטה להגשת תביעות בידי שמאים המנסים להשיג שכר טרחה מופרז. השמאי דרש 2,420 שקל. איילון טענה כי מדובר בשכר "מופרז שאין לו כל הצדקה", אך הסכימה לשלם 1,755 שקל. "כיצד הופך סכום הגבוה ב- 665 ₪ בלבד למופרז בעליל", תמהה השופטת.
בשלב זה כבר הבינה השופטת אלדר כי מדובר בניסיון מיני רבים של חברת ביטוח להתיש מבוטח בדרכו לקבל את הכספים המגיעים לו. השופטת ציינה כי חברות הביטוח זורקות לחלל האוויר טיעון לפיו מדובר בסכום "מופרז בעליל", ומבקשות לקזז מעט מהסכום "מתוך תקווה שהמבוטח, כדרכם של ניזוקים, לא יבחר לגשת לבית המשפט בגין סכום כה פעוט".
בסוף פסק דינה, הטילה השופטת אלדר על איילון לשלם למבוטח את ההפרש שקוזז משכר טרחת השמאי (665 שקל) בתוספת הוצאות משפט לטובת המבוטח בסך 2,500 שקל. אך השופטת לא הסתפקה בכך. השופטת קבעה כי איילון התעקשה למצות עד תום את ההליך ולהאריך את בירורו שלא לצורך. בכך השחיתה את זמנו של בית המשפט, בעוד מתדיינים אחרים נאלצים להמתין לתורם. הזמן השיפוטי הינו משאב ציבורי וחיסכון בזמן שיפוטי הוא אינטרס של הציבור, הזכירה השופטת לאיילון.
לאור כל אלה, פסקה השופטת, ראוי לחייב את איילון גם בקנס לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 שקל.
אכן, דברים כדורבנות. אולם מי שמאמין כי תשלום של 2,500 שקל לטובת אוצר המדינה ימנע מחברת ביטוח לבזבז את זמנו של בית המשפט במחלוקות על סכומים פעוטים, על חשבון מתדיינים אחרים שמזדקנים בין כתלי בית המשפט עד שיגיע תורם, שוגה באשליות. ספק אם פסק דינה של השופטת זהבית אלדר בכלל יובא לידיעת האחראים באיילון כדי שישקלו את שינוי מדיניותם.