רכב לא מאויש נפגע בחניה. איילון: אין כיסוי כי הנהגת לא רשומה בפוליסה

רונית נדרשה לנסיעות רבות במסגרת עבודתה. את נסיעותיה עשתה ברכבו של דוד, בעל העסק.

באחד הימים, החנתה רונית את הרכב לאורך מדרכה, בצד הכביש. כשחזרה כעבור שעתיים, הבחינה בפגיעה בצדו הקדמי-ימני של הרכב. רונית מיהרה לדווח על הפגיעה לדוד. הכל בסדר, הרגיע דוד את רונית, הרכב מבוטח. דוד הכניס את הרכב למוסך והוא תוקן בפיקוח שמאי מוסמך. לאחר מכן המציא את כל המסמכים שנדרשו ממנו לאיילון, חברת הביטוח שלו, כדי שתשיב לו את עלות התיקון.

לתדהמתו, קיבל דוד מכתב דחייה. איילון טענה כי בפוליסה קיים תנאי, הקובע שהרכב יימסר רק לנהגים הרשומים בפוליסה כמורשים לנהוג בו ואילו רונית אינה נמנית על נהגים אלה.

דוד הבחין מיד כי אין היגיון בטענתה של איילון. הרי הרכב חנה ולא היה מאויש על ידי רונית בעת שנפגע. לא נהיגתה של רונית ברכב היא שגרמה לתאונה. בלשון משפטית, אין קשר סיבתי בין נהיגת רונית לבין התאונה שבה ניזוק הרכב.

דוד גם הבין שאין טעם להתווכח עם איילון. לכן פנה מיד לעזרת בית משפט השלום בחיפה. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת עינב נהרי סנדלר.

בטרם נסקור את פסק דינה של השופטת נהרי סנדלר, נסביר כי נימוק הדחייה של איילון, מייצג גישה שהייתה נהוגה בעולם המשפט עד סוף המאה התשע עשרה. גישה זו קידשה את עיקרון "חופש החוזים". לפי עיקרון זה, יש לקדש כל תנאי הרשום בחוזה, דרקוני וחסר היגיון ככל שיהיה, גם אם החוזה נוסח חד צדדית, על ידי גוף רב עוצמה מול אדם פשוט וחלש. כך בתחום הביטוח, הפוליסה מנוסחת רק על ידי תאגיד הביטוח. לאדם הפשוט אין יכולת מקצועית לבחון את תנאי הפוליסה, גם לא כוח מיקוח לשינוי התנאי הדרקוני. המבוטח גם לא ימצא בשוק פוליסה עם תנאים טובים יותר, כי כל הפוליסות זהות.

מחזות וסיפורים רבים נכתבו על הפח שטמנו החזקים לחלשים בחסות חופש החוזים ובניסוחים דרקוניים. החלשים מוכנים לחתום על כל חוזה כדי לשרוד, אפילו למכור את נפשם לשטן. ראו למשל המחזה ״פאוסט״ של גתה והסיפור ״השטן ודניאל וובסטר״ של בֶּנֶה.

שופטים רבים הסתייגו מהשימוש הציני שעשו התאגידים החזקים בחופש החוזים: גדול שופטי אנגליה, הלורד אלפרד דנינג פסק כי חופש החוזים משמש כלי לעושק דלת העם. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר המנוח, קבע כי תאגידי הביטוח נוהגים בדרך של ימין מקרבת ושמאל דוחה. ימין גובה פרמיה ושמאל רושמת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מתוכן. שופט בית המשפט העליון, יצחק זמיר, הזכיר את הלקח של המדינה המתירנית במאה התשע עשרה. זו דגלה בחופש חוזים מוחלט והתוצאה לא איחרה לבוא: "ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב".

לקחי ההיסטוריה נלמדו. במאה העשרים העיקרון האכזרי של חופש החוזים פינה את מקומו לעיקרון "הצדק החוזי".

גם חוק חוזה הביטוח אימץ את עיקרון הצדק החוזי באמצעות "הסדר האחריות המופחתת". על מנת להסביר הסדר זה, ניקח לדוגמה פסק דין שניתן לא מזמן בבית המשפט העליון. פיקאלי בן ה-23 נהג ברכב מעבידו. במהלך הנסיעה ארעה תאונה. תאגיד הביטוח נאחז בתנאי בפוליסה, שקבע כי אין כיסוי ל"נהג שטרם מלאו לו 30 שנים".

לפי הסדר האחריות המופחתת בחוק חוזה הביטוח, יש לבחון האם גילו של פיקאלי בכלל השפיע על התאונה. במידה ולא השפיע (נניח שעמד בצומת ונפגע מאחור בלא אשמתו) המבוטח יהיה זכאי לתשלום מלא. גם אם גילו הצעיר של הנהג השפיע על התאונה, המבוטח יהיה זכאי לתגמולי ביטוח, אולם הם יהיו מופחתים בהתאמה לפרמיה המופחתת ששילם עבור כיסוי ללא נהג צעיר.

בניגוד לחוק חוזה הביטוח, החזירו אותנו שופטי הרוב בפרשת פיקאלי, למאה התשע עשרה. הם קבעו כי יש לקדש את חופש החוזים ופטרו את מבטח הרכב מכל תשלום. לפי גישתם, אין כל כיסוי לנהג צעיר, גם אם הוא לא היה אשם בתאונה. בצדק קבעו שופטי המיעוט בפיקאלי, כי שופטי הרוב פגעו קשות בזכויות המבוטחים.

נחזור לעניינו של דוד. השופטת נהרי סנדלר השכילה לסטות מדעת הרוב בפיקאלי. התאונה אירעה בעת שרונית לא הייתה בתוכו. הרכב חנה, בלתי מאויש, הזכירה השופטת. בנסיבות אלה, לזהות הנהגת לא הייתה כל השפעה על התרחשות התאונה ועל ההסתברות להתרחשותה. התנאי בפוליסה לפיו אין כיסוי לנהג שאינו נקוב בשמו בפוליסה, אינו חל לפיכך על פגיעה ברכב חונה. במקרה כזה אין לזהות הנהג אשר החנה את הרכב תרומה להתממשות או הגברת הסיכון.

לאור קביעה זו, קיבלה השופטת נהרי סנדלר את תביעתו של דוד במלואה.

פסק דינה של השופטת נהרי סנדלר נותן תקווה לכך ששופטים לא ילכו באופן עיוור וגורף אחרי הלכת הרוב המזעזעת בפרשת פיקאלי. כולי תקווה שביום מן הימים, ימונו לעליון שופטים שישנו את פסק דין הרוב בפרשת פיקאלי ותיחסך הפגיעה היומיומית הנעשית באמצעות פסיקה שגויה זו בזכויות מבוטחים.