רכב פגע ברכב חונה. מי יפצה את הנוסעים שנפגעו ברכב?
פ' נהג ברכבו באחד הכבישים העירוניים בצפון הארץ. בנוסף לפ' היו ברכב ארבעה נוסעים. בדרך חשקה נפשו של פ' בדבר מאפה. כשהבחין במאפייה לצד הדרך, עצר את רכבו בצמוד למדרכה ונכנס אל המאפייה. הנוסעים המתינו לו ברכב, חגורים, כשהמנוע והמזגן פועלים. לפתע יצאה מהמאפייה לקוחה, נכנסה לרכבה ופגעה בעוצמה ברכבו של פ' מאחור. הנוסעים ברכבו של פ' נפגעו.
פ' היה מבוטח בביטוח חובה בחברת כלל. נהגת הרכב הפוגע הייתה מבוטחת בחברת איילון. מי מבין חברות הביטוח חייבת לכסות את נזקי הנפגעים ברכבו של פ'?
עד לחקיקת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפני 47 שנה, בתי המשפט היו מבררים מי אשם בתאונה וחברת הביטוח של הנהג האשם חויבה לכסות את נזקי הנפגעים. כאשר רכב חונה נפגע מאחור, אין ספק כי הנהג הפוגע אשם בתאונה. לכן התשובה לשאלה במקרה שלנו הייתה פשוטה: איילון, חברת הביטוח של הרכב הפוגע מאחור, הייתה חייבת לכסות את נזקי הנוסעים ברכבו של פ'. אולם במרבית המקרים, התשובה לשאלה מי אשם, אינה כה פשוטה. בתי המשפט נאלצו לנהל דיונים אינסופיים, על פני שנים, בשאלת האשם, בנוסף לדיונים בגובה הפיצויים. רבים מהנפגעים הזדקנו בין כתלי בית המשפט. חלקם נפטרו עוד בטרם זכו לקבל פיצוי כלשהו.
שוועתם של נפגעי תאונות הדרכים הגיעה אל הכנסת. ביום 25.9.1976 נכנס לתוקף חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. החוק קובע כי אין זה משנה מי אשם בתאונה. כל חברת ביטוח אחראית לפצות את הנוסעים שנפגעו בתוך הרכב המבוטח על ידה ואת הולכי הרגל שנפגעו על ידי הרכב המבוטח על ידה. פשוט לכאורה.
אלא שהכנסת לא לקחה בחשבון את יצר ההתדיינות של חברות הביטוח. כדי להתחמק מתשלום, הן התמקחו על כל מונח בחוק והשופטים "זרמו" עמן. בין היתר, הן הצליחו לשכנע את שופטינו כי יש מקרים בהם הרכב המבוטח הופך ל"זירה" של תאונה. או אז אין מדובר בתאונת דרכים והיושבים ברכב אינם זכאים לפיצויים. או אז החלו התפלפלויות אינסופיות בפסיקה בשאלה מתי רכב מנועי הופך לזירה שאינה תאונת דרכים. שופט אחד קבע כי הדבר קורה כאשר השימוש ברכב המבוטח אינו טבעי ואינטגרלי לרכב. שופט אחר קבע, כי הדבר מתרחש כאשר השימוש ברכב אינו בקרבת זמן ומקום לנסיעה ברכב. עוד שופט קבע את מבחן התפיסה הכוללת של הסיכון התעבורתי. וכן הלאה וכן הלאה.
התפלפלויות אלה מזכירות את הסיפור בתלמוד על הגוזל שנמצא פצוע מחוץ לשובך. מתעורר ויכוח בין חכמי התלמוד אם האחריות להצלת הגוזל נופלת על בעל השובך או על מי שמוצא אותו. יש המציעים כי האחריות תיקבע על פי מרחק של חמישים אמה מהשובך. רבי ירמיה מקנטר את החכמים, ומה יקרה אם הגוזל נופל בדיוק בגבול חמישים האמה? בתגובה, נזרק רבי ירמיה מבית המדרש. חוקרת התלמוד ומחשבת ישראל, חגית ברטוב סבורה כי רבי ירמיה לא התכוון לקנטר את חבריו. גוזל נפל מהקן. זו טרגדיה איומה. אבל חכמי התלמוד, במקום לקבוע חובת הושטת עזרה מידית, מתפלפלים על הקריטריונים הדקים לזהות החייב. רבי ירמיה לא סבל זאת. הוא ניסה להסיט את מבטם של חכמי התלמוד לסכנת ההתפלפלות: אובדן האנושיות, אובדן היכולת לפעול מהלב וחוסר הצדק וההיגיון.
נחזור למקרה של הנפגעים ברכבו של פ'. כלל סירבה לפצות אותם בטענה שרכבו שימש "זירה" לתאונה שלא מזכה בפיצויים. הנפגעים נאלצו לפנות לעזרת בית משפט השלום בטבריה. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת ברכה לכמן.
השופטת לכמן קבעה כי הירידה מהרכב לשם רכישת הלחם, הפסיקה את השימוש התחבורתי בו. לכן רכבו של פ' הפך לזירת תאונה שאינה תאונת דרכים. אכן בעת התאונה הרכב החונה היה מונע אך זאת רק כדי להפעיל את המזגן לאור הקור ששרר בחוץ. משמע, המנוע המשיך לפעול למטרת חימום ולא למטרת נסיעה.
יחד עם זאת, תוצאתה הסופית של החלטת השופטת לכמן לא הייתה הרת אסון. אמנם כלל יצאה פטורה, אך השופטת חייבה את חברת הביטוח השנייה, איילון, בתשלום הפיצויים לנפגעים. השופטת קבעה כי מנקודת מבטה של איילון, היושבים ברכבו של פ' נפגעו כהולכי רגל ועל פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חברת הביטוח של הנהג הפוגע בהולכי רגל חייבת לפצות אותם.
כאן עולות שתי בעיות קשות. ההתדיינות בין שתי חברות ביטוח בשאלה מי חייב לפצות את הנפגעים, גוזלת זמן רב. לעיתים שנים, כולל ערעורים עד לערכאה העליונה. בינתיים הנפגעים נותרים ללא מזור. מעבר לכך, לעיתים הנפגעים ברכב המשמש "זירה" נפגעים מכלי אחר, כמו אופניים חשמליים, שאינו חייב בביטוח חובה. או אז הנפגעים מוצאים עצמם מול שוקת שבורה.