שינוי מרענן

מקימי המדינה נלחמו בחירוף נפש נגד המנדט הבריטי והצליחו.

אולם שופטי ישראל, כך נדמה, לא השכילו להשתחרר לגמרי מעולו של המשפט האנגלי המנדטורי.

כך, בעוד שבאנגליה כבר נעשו שינויים והתאמות, בישראל נותרנו עם מספר הלכות עתיקות יומין, שאין בינן ולבין המציאות של המאה ה- 21 ולא כלום.

אחת ההלכות היא זו הקובעת, כי בתהליך עשיית הביטוח, המבוטח נחשב תמיד לצד המציע וחברת הביטוח נחשבת לצד הניצע.

מדוע יש לזה חשיבות? כי הצד הניצע הוא זה שקובע מתי החוזה נכנס לתוקף ובביטוח עניין זה הוא קריטי.

כאשר המבוטח הוא תאגיד עסקי, עתיר בייעוץ משפטי צמוד, העורך שופינג בין חברות הביטוח ומנהל עמם משא ומתן קשוח על תנאי הפוליסה, יש הצדקה להלכה זו.

אולם הלכה זו יוצרת מצב בלתי נסבל כאשר המבוטח הוא אזרח מן השורה, שאין לו כל מושג בביטוח, שאינו יודע מה לדרוש ושנאלץ להסתפק במוצר המדף של חברת הביטוח.

חברת הביטוח פונה אל המבוטח, מקבלת את הסכמתו לרכוש אצלה את מוצר המדף ומחתימה אותו על טפסיה ועל הוראת קבע.

כעת לאחר שחתם, אין לחברת הביטוח מה למהר. נהפוך הוא: כדאי לה לא למהר. המבוטח כבר לא יפנה לחברה אחרת. הוא שלה.

עד לקבלת אישור חברת הביטוח חולפים ימים רבים, לעיתים קרובות שבועות וחודשים.

אם בינתיים קורה אסון, המבוטח נותר מול שוקת שבורה. חברת הביטוח תוכל לסמוך על בתי המשפט שיפעילו את ההלכה האנגלית כי עד לאישור חברת הביטוח אין ביטוח.

כך אחד משופטינו, אימץ את הסבר חברת הביטוח, כי בחום הקיץ תוקפת לאות את חברת הביטוח. פקידיה יוצאים לחופשות. האיחור בטיפול נראה לכן מוצדק בעיני השופט והוא הותיר את המבוטחת על ערש דווי ללא מקור לטיפול רפואי.

שופטים אחרים קבעו כי חיתום שנמשך על פני קרוב לארבעה חודשים הוא סביר והפכו את המבוטח לרמאי על כך שלא דיווח לחברת הביטוח כי מחלה תקפה אותו בינתיים.

אך האם באמת המבוטח הוא תמיד המציע?

מבחינה חוזית, לא יכול להיות ספק כי כאשר חברת הביטוח באמצעות סוכניה מגישים למבוטח טופס הצעת ביטוח לחתימה, על לוגו של החברה, עם תנאים ותעריפים ידועים מראש, חברת הביטוח היא המציע. גם אם דרושה התאמה של התעריף, כגון למצב הבריאות של המבוטח, עדיין ההתאמה נעשית על פי תנאי חיתום ידועים מראש של החברה. דומה הדבר לאדם המכניס רכב למוסך. אין כל ספק כי בעל הרכב הוא המציע והמוסך הוא הניצע למרות שהמחיר נקבע במהלך העבודה על הרכב, על פי תעריפים של המוסך.

ישנם שופטים מפוכחים שלא מקבלים את גישת חברות הביטוח כעניין שאין להרהר עליו. כך השופט בועז אוקון בשעתו קבע כי דווקא חברת הביטוח היא המציע.

סנונית נוספת לשינוי מרענן בגישה ניתן לראות בפסק דינו של השופט שלמה פרידלנדר מבית משפט השלום בתל אביב.

בפני השופט פרידלנדר הובאה תביעתו של עובדיה אלון נגד חברת הפניקס לתגמולי ביטוח אובדן כושר עבודה עקב תאונה.

במשפט העיד אלון כי נועד עם סוכן ביטוח של הפניקס וחתם על מסמכים לביטוח אובדן כושר עבודה.

הסוכן, המשיך אלון והעיד, הסביר כי במעמד זה נכרת חוזה ביטוח עם הפניקס ואף נקב בתאריך רטרואקטיבי לתחילת תקופת הביטוח.

הפניקס התכחשה לאמירות הסוכן. המסמכים עליהם חתם אלון, טענה הפניקס, לא היוו חוזה ביטוח אלא רק הצעה לביטוח.

ההצעה קובלה, המשיכה הפניקס וטענה, רק לאחר התאונה.

אלא שסוכן הביטוח מטעם הפניקס, מדגיש השופט, לא הופיע לעדות בבית המשפט.

הפניקס הגישה תצהיר של הסוכן אך הוא לא התייצב לחקירה על תצהירו. אי העדת סוכן הביטוח, קובע השופט, נזקפת לחובת הפניקס.

מעבר לכך, מוסיף השופט, גרסתו של אלון אודות מצגי הסוכן נתמכת במסמכים. במסמך הנושא את הכותרת "מסמך הצעה" צוין כי אלון הוא "המתעניין" ב"מוצר הביטוחי" וכי הפניקס מקווה שהתובע "יבחר" לרכוש ממנה את ה"מוצר הביטוחי" וכי "הצעה זו בתוקף ל-3 חודשים בלבד מיום הכנתה". במסמך צוין מועד תחילת הביטוח עליו העיד אלון, צוינו בו סכומי הביטוח וסכומי הפרמיות וחתימת סוכנות הביטוח מתנוססת על המסמך.

ניתוח חוזי וביטוחי של המסמך, קובע השופט פרידלנדר, מחייב את המסקנה כי מדובר בהצעה מטעם הפניקס.

אלון, בחתימתו על טפסי ההצעה לביטוח, קיבל את הצעת הפניקס.

חוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים אפוא, בהתאם להצעת הפניקס שקובלה על ידי אלון, קובע את תחילת תקופת הביטוח במועד שקדם לתאונה.

סוף דבר נקבע כי מקרה הביטוח מכוסה בפוליסה והפניקס חוייבה בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובהוצאות המשפט.