כשהנהג לקח אחריות, חברת הביטוח התנערה מהכיסוי הביטוחי

רכבו של אמיליו נפגע בתאונה על ידי רכב נהוג בידי רמי. מיד לאחר ההתנגשות, ערכו שני הנהגים מסמך בכתב ידם וחתמו עליו. המסמך כלל את תיאור התאונה והודאה של רמי באחריותו לתאונה.

אמיליו פנה אל חברת סקוריטס, שביטחה את הרכב הפוגע (הנהוג בידי רמי) וביקש פיצויים על נזקי רכבו. להפתעתו, סקוריסט סירבה לשלם את נזקי התאונה. רמי אינו המבוטח שלנו, הסבירה לו סקוריטס. הרכב רשום על שם אביו של רמי והאב רשום בפוליסה שלנו כמבוטח. לכן פנינו לאב, אולם הוא מסרב לשתף עמנו פעולה בבירור נסיבות התאונה.

חשוב לדעת, כי כאשר אין בידי חברת הביטוח כל נימוק ענייני להתחמק מתשלום תגמולי ביטוח, המפלט האחרון שלה הוא הטענה שהמבוטח לא שיתף עמה פעולה בבירור נסיבות התאונה. אלא שכאן מסתבר, כפי שנראה מיד, סקוריטס קיבלה את נסיבות התאונה מהנהג רמי ובידי האב לא היה כל מידע נוסף שיכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה. במילים אחרות, ברור ששיתוף הפעולה מהמבוטח עצמו לא יכול היה לשנות דבר.

גם אמיליו הבין מיד שסקוריטס מנסה לחמוק מתשלום תגמולי הביטוח ללא בסיס. לכן לא היסס והגיש תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון. התביעה הונחה על שולחנו של הרשם הבכיר מרדכי וחדי.

גם בפני הרשם, חזרה סקוריטס והאשימה את מבוטחה, אביו של רמי, באי שיתוף פעולה, בכך שלא מסר לה את גרסתו לתאונה ו"חיבל ביכולתה לברר את שאלת החבות". אלא שמתוך דוחות חוקרי סקוריטס, עלתה תמונה הנוגדת את טענת סקוריטס. האב-המבוטח מתגורר בחו"ל ומשם קיים שיחות עם חוקרי סקוריטס כשאלה פנו אליו. בשיחות אלה מסר להם כי הבן אכן משתמש ברכבו, כי לא ידע שהבן עבר תאונה, כי אין בידיו פרטים על התאונה ולכן אינו מסוגל לסייע להם בבירור עובדות התאונה. בנסיבות אלה, קבע הרשם, כאשר אין בידי המבוטח פרטים על התאונה, לא ניתן לומר כי המבוטח לא שיתף פעולה.

מעבר לכך, הזכיר הרשם לסקוריטס, לפי חוק חוזה הביטוח, גם אם המבוטח לא משתף פעולה עמה בבירור נסיבות המקרה, על חברת הביטוח להוכיח באופן קונקרטי כי נגרם לה נזק כתוצאה מאי שיתוף הפעולה. נזק כזה יכול היה להיגרם לסקוריטס, אילו בידי האב היו ראיות לכך שרמי אינו אחראי לנזק, או שיש לו אחריות חלקית בלבד.

אלא שבמקרה זה, קבע הרשם, רמי עצמו הודה באחריות לתאונה וסקוריטס לא טענה דבר כנגד כשרות הודאה זו. לכן סקוריטס לא יכולה לטעון לאי שיתוף פעולה. ממילא, סקוריטס גם לא הוכיחה כי נגרם לה נזק מהעדר שיתוף הפעולה לו היא טוענת.

בכך יכול היה הרשם לחתום את פסק דינו. אלא שהוא לא הסתפק בכך ושרטט גם את נורמת ההתנהגות המצופה מנהג ברכב האחראי לתאונה. מצופה ממנו, כי לא יתכחש לאחריותו לתאונה אך ורק כדי לדחות את הקץ במטרה לדחוף את הצד הנפגע, כך סתם, לבית המשפט ולמנף את ההליך המשפטי לטובת ניהול משא ומתן כדי להתיש את הצד הנפגע ולאלצו לקבל פחות ממה שמגיע לו.

באותו אופן, הוסיף הרשם, מצופה כי חברת הביטוח לא תסרב לשלם תגמולי ביטוח שעה שהמבוטח עצמו מכיר באחריותו לתאונה, בנימוק שהמבוטח לא משתף עמה פעולה. הנה כלשון הרשם: "מקום בו המבוטח, או הנהג ברכב המבוטח מודה באחריותו לתאונה ולגרימת הנזק, הרי שזו גרסתו. ומשהודיע כך, ספק אם המבטחת יכולה לטעון לאי שיתוף פעולה, שכן, נמסרה הגרסה, גם אם עולה ממנה הודאה בחבות. ממילא, במקרה שכזה המבטחת אינה ניזוקה מהעדר שיתוף הפעולה הנטען מצידה... אין בכך, כמובן, כדי לחסום את דרכה של חברת הביטוח לטעון נגד כשירותה, קבילותה או משקלה של אותה הודאה".

לאורך כל פסק דינו, עמד הרשם על העובדה החשובה, שחברות הביטוח נוטות לשכוח, כי כיסוי ביטוחי שמבוטח רוכש, לא ניתן להסיר בקלות. ובוודאי שלא באמתלות קלושות של "חוסר שיתוף פעולה" כאשר הנהג עצמו הודה באחריות לתאונה ולנזקים.

71לאור כל האמור לעיל, פסק הרשם הבכיר מרדכי וחדי, דין טענת סקוריטס בדבר הסרת הכיסוי הביטוחי – להידחות.