הקלות הבלתי נסבלת בה מטיל שופט אות קלון של רמאי במבוטח

ראובן (שם בדוי) רכב על אופנועו. לפתע התפרץ קורקינט חשמלי לנתיב נסיעתו. בניסיון למנוע התנגשות, הסיט ראובן את האופנוע לצד. אגב כך החליק, איבד שליטה ופגע בעמוד. הנזק הגיע לכדי 44 אלף שקל.

האופנוע היה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הפניקס. אולם זו האחרונה סירבה לפצות את ראובן על נזקיו. אתה רמאי, הטיחה הפניקס במבוטחה, לא עברת כל תאונה. אתה מנסה להוציא ממני כספים במרמה.

המבוטח נאלץ להגיש תביעה נגד הפניקס. התביעה הונחה על שולחנו של רפי ארניה, שופט בית משפט השלום בראשון לציון.

השופט שמע עדים, עיין במסמכים והגיע למסקנה כי המבוטח הביא בפניו "ראיות אובייקטיביות המאששות את גרסתו לקרות התאונה", כך כלשון השופט. למרות זאת, דחה השופט ארניה את תביעת המבוטח תוך שהוא קובע כי המבוטח רמאי.

האם השופט ארניה קבע שהמבוטח רמאי על בסיס "ראיות אובייקטיביות"?

לא. אך בכך אין כל חדש. חלק משופטינו מטילים אות קלון של מרמה על המבוטחים, בלי כל ראיה אובייקטיבית. ברגע שחברת הביטוח טוענת כי המבוטח רמאי, שופטים אלה משילים מעל עצמם את גלימת השופט ועוטים את גלימת השריף. הם מחפשים בדקדקנות סתירות בין הגרסה שמסר המבוטח בטרם משפט לבין עדותו בבית המשפט. הם גם תמיד ימצאו, כי מחקרים משפטיים מוכיחים שאדם אשר עבר אירוע טראומתי, תמיד יימצאו סתירות בגרסתו במיוחד כאשר חולף זמן רב בין התאונה לעדותו בבית המשפט.

השופט ארניה שייך לזן שופטים אלה. בהעדר ראיה אובייקטיבית למרמה, הוא נתפש בדקדקנות לסתירות בין הגרסה שמסר המבוטח לחברת הביטוח בטרם משפט לבין עדותו בבית המשפט. הנה כך מפרט השופט את הסתירות שהביאו אותו למסקנה שהמבוטח רמאי:

בטרם משפט, מסר המבוטח כי התאונה ארעה בתאריך 13.5.20 בשעה 11:30 ברחוב רבינו ירוחם. עוד סיפר כי כאשר הרים את האופנוע הוא נפל על צדו השמאלי. הוא לא ציין את הקורקינט כגורם לתאונה וגם לא את הפגיעה בעמוד.

מנגד, בבית המשפט העיד המבוטח, כי התאונה ארעה בתאריך 9.5.20 בשעה 15:30 ברחוב רבי חנינא. כאן הוסיף את הקורקינט כגורם לתאונה ואת הפגיעה בעמוד. לעומת זאת לא מסר על איזה צד נפל האופנוע כאשר הרים אותו.

את השופט ארניה הטרידה גם העובדה שהמבוטח לא פנה לקבלת טיפול רפואי לאחר התאונה. הסברו של המבוטח כי נמנע מלעשות כן בשל מגפת הקורונה ומצבו הרפואי של אביו באותה עת, לא הניח את דעת השופט. "מצופה מאדם שנפצע בתאונה כי יפנה לקבלת טיפול רפואי. העובדה כי לא עשה כן, מטילה ספק במהימנות גרסתו", פסק השופט.

גם העובדה שהמבוטח לא דיווח למשטרה על התאונה (בהערת שוליים יצוין כי אין כל חובה כזו, במיוחד לא בתאונה עצמית) ולא צילם את האופנוע בעת התאונה, הציקה לשופט.

על בסיס סתירות אלה, פסק השופט כי המבוטח רמאי, דחה את תביעתו ואף חייב אותו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורכי דינה של הפניקס בסך 10,000 שקל.

למרבה הצער, השופט רפי ארניה התעלם מאזהרת בית המשפט העליון בפרשת מאיר כי "מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. לכן סתירות שכיחות לא רק בין דברי עדים שונים, אלא גם בדבריו של עד אחד גופו".

נעלמה מעיני השופט ארניה גם אזהרת בית המשפט העליון בפרשת זיקרי כי הטחת סטיגמה של מרמה במבוטח מחייבת משנה זהירות כי היא מייחסת למבוטח ביצוע עבירה פלילית ושוללת ממנו תגמולי ביטוח. לכן אל לשופט להכתים מבוטח במרמה אלא אם קיימות ראיות ממשיות כבדות משקל למרמה.

נוסיף כי במאגרים משפטיים, מצוין שמו המלא של המבוטח. בכך הוא נחשף לפגיעה אנושה, לעיתים בפרנסתו ולעיתים גם בנפשו.

קשה לעיכול הקלות הבלתי נסבלת שבה שופט, על כל חולשותיו כבשר ודם, מסוגל להכריז על אדם אחר כרמאי רק על סמך סתירות מרפרפות, הנובעות ממגבלת הזיכרון האנושי באירועים טראומתיים כמו תאונת דרכים.