משך 11 שנים נמכרו ביטוחים ללא רישיון ופיקוח. איפה שומרי הסף?

לפני 11 שנים, החלה חברת אליעזר-לנהג למכור "כתבי שירות" לציבור הרחב. תמורת 30 עד 40 שקל לחודש, התחייבה החברה כי מי שיקנה את כתב השירות ויעבור תאונת דרכים או עבירת תנועה, יהיה זכאי לייצוג משפטי, מתוך מאגר עורכי דין העובדים עם החברה. זאת ללא כל תשלום נוסף, למעט דמי פתיחת תיק.

חמש שנים לאחר תחילת פעילותה, זיהו שניים מלקוחותיה של אליעזר-לנהג, אי חוקיות בהתנהלותה והגישו נגדה תביעה ייצוגית, על סך של למעלה מ- 11.5 מיליון שקל.

לטענת השניים, כתבי השירות שאליעזר-לנהג מוכרת, מהווים הלכה למעשה ביטוחים. לכן היה על החברה להצטייד מראש ברישיון מבטחת ולמלא אחר כל הוראות הרגולציה של מנגנוני הפיקוח ברשות שוק ההון ביטוח וחיסכון.

חברת אליעזר-לנהג התנגדה לתביעה. לטענתה, המוצרים שהיא משווקת כשמם כן הם, כתבי שירות, הא ותו לא. לפיכך פעילותה אינה כפופה לרגולציה החלה על עיסוק בביטוח.

כך, לראשונה במשפט הישראלי, עלתה במלוא חריפותה השאלה מהם המרכיבים ההופכים מוצר מסוים ל"ביטוח", מונח שלמרבה התמיהה, מעולם לא הוגדר מהותית בחוק כלשהו. להכרעה בשאלה זו יש משמעות עצומה, שכן מי שעוסק במכירת ביטוחים חייב להתאגד בישראל כחברת ביטוח, להצטייד ברישיון מבטח, לקיים אחר כל הדרישות הרגולטוריות הרלבנטיות ולהקפיד לקיים את זכויות המבוטחים המעוגנות בדיני הביטוח.

המחלוקת בין אליעזר-לנהג לבין לקוחותיה, הונחה על שולחנה של השופטת מיכל אגמון-גונן. בפני השופטת הובאו גם חוות דעת סותרות של שני מפקחי ביטוח לשעבר: דורון שורר ומאיר שביט. הראשון קבע כי הכיסוי שמוכרת אליעזר-לנהג היא ביטוח לכל דבר ועניין ולכן פעילות החברה ללא רישיון מבטחת היא בלתי חוקית. השני היה בדעה הפוכה. בפני השופטת הובאה גם עמדתו של משה ברקת, שכיהן כמפקח במהלך המשפט. זה האחרון הביע את עמדתו כי הכיסויים שמוכרת חברת אליעזר-לנהג הינם ביטוחים לכל דבר ועניין.

לעובדה שאליעזר-לנהג כינתה את המוצר שהיא מוכרת "כתב שירות", אין כל משמעות, הבהירה השופטת מיכל אגמון-גונן. כדי לקבוע אם עסקה מסוימת היא עסקת ביטוח, יש להתעלם מהשם שנתנו הצדדים לעסקה ולבחון את מרכיביה המהותיים.

ביטוח מושתת על מנגנון פיזור הנזק. במהלך חיינו, כולנו חשופים לאפשרות פגיעה מתאונה, מחלה וכיוצא באלה סיכונים. אצל חלק גדול מאתנו, הסיכונים לא יתממשו כלל. אצל חלק קטן יתממשו, אך לא בו זמנית. רבים מאתנו חוששים שלא נוכל לעמוד בתוצאות הכלכליות של התממשות הסיכונים. לכן אנו מסכימים לשלם דמי ביטוח (פרמיות) למבטח כדי שהוא ייקח על עצמו לפצות את אותם מעטים מאתנו שיינזקו מהתממשות הסיכונים. המרכיב המהותי ביותר של עסקת ביטוח, הבהירה השופטת, הוא לפיכך מנגנון פיזור הנזק: דמי הביטוח הנגבים מכלל המבוטחים משמשים את המבטח כקרן לפיצוי המבוטחים הבודדים שאצלם יתממש הסיכון. באופן זה מפזר המבטח את הנזק על פני כל קבוצת המבוטחים שמתקשרים עמו.

כדי לאזן את אי השוויון המובנה בין המבטח לבין המבוטח, להגן על זכויות המבוטחים ולשמור על יציבות המבטחים, כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי ציבור המבוטחים, הכפיף המחוקק את העיסוק בביטוח לפיקוח ולקבלת רישיון מתאים מהממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון.

בהקשר זה, הוסיפה השופטת, יש בעלי מקצוע שגם הם לוקחים סיכון על עצמם, אולם תפקידם לא מסתכם בלקיחת הסיכון. הם גם נותנים את השירות הדרוש בעת התממשות הסיכון. לכן יש להבדיל בין גוף הגובה פרמיות ונותן בעצמו את השירות בעת התממשות הסיכון, לבין גוף הגובה פרמיות ובעת התממשות הסיכון נותן רק שירותי תיווך בין הלקוח לבין נותן השרות בפועל. השירות שהראשון נותן אינו ביטוח. השירות שהשני (המתווך) נותן הוא ביטוח. לכן תשלום דמי מינוי חודשיים לחברה הנותנת בעצמה שרותי גרירה, תשלום חודשי עבור "ביטוח טלוויזיה" ליצרן או ליבואן המבצעים בעצמם את התיקונים, או שכר טרחה עִיתִי (ריטיינר) לעורך דין עבור שירותים משפטיים שהוא עצמו נותן, לא יחשבו כתשלום עבור ביטוח.

על רקע מרכיבים אלה בוחנת השופטת מיכל אגמון-גונן, את כתבי השירות שמכרה אליעזר-לנהג ללקוחותיה.

אליעזר-לנהג גובה מכלל לקוחותיה תשלומים חודשיים קטנים לאורך זמן ארוך, תמורת העברת הסיכון לקרות תאונת דרכים או עבירת תעבורה, אליה. מדובר בסיכון אשר ההסתברות להתממשותו נמוכה. במקרה של התממשות סיכון נמוך זה, תפקידה של אליעזר-לנהג מצטמצם לתפקיד של מתווכת בלבד בין הצרכן לעורך דין מתוך מאגר עורכי הדין שלה. אין לאליעזר-לנהג תפקיד נוסף ביחסים שבינה לבין לקוחותיה, למעט תפקיד נושאת הסיכון. משכך, המסקנה המסתברת היא כי אליעזר-לנהג פועלת כמבטחת והחוזה שהיא עושה עם לקוחותיה מהווה עסקת ביטוח.

אליעזר-לנהג לא הרפתה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה הונחה על שולחנה של השופטת ענת ברון. העסקאות שעשתה אליעזר-לנהג עם לקוחותיה, ציינה השופטת ברון, נשאו סממן מהותי שיש בכל עסקת ביטוח: העברת הסיכון מכתפי המבוטח אל כתפי המבטח, שמנטרל את הסיכון באמצעות גביית תשלום מקהל המבוטחים. לפיכך פסקה השופטת ברון, אין מקום להתערב בקביעותיה של השופטת מיכל אגמון-גונן כי התובעים הייצוגיים הניחו תשתית לכאורית לטענה כי חברת אליעזר-לנהג עסקה בביטוח ללא רישיון מבטח מתאים מאת הממונה. השופטת ענת ברון דחתה לפיכך את בקשת הרשות לערער ושלחה את הצדדים להמשיך ברור התביעה הייצוגית בפני השופטת מיכל אגמון-גונן.

כאן כמובן נשאלת השאלה, איפה שומרי הסף שלנו? איך זה שבמשך 11 שנה, נמכרים ביטוחים בניגוד לחוק, ללא רישיון וללא פיקוח והכל בריש גלי?