המבטח לא התריע על תום הביטוח וחויב לפצות מבוטח שנפגע בתאונה

יאיר נפגע בגופו בתאונת דרכים בעת שרכב על אופנועו. יאיר פנה למבטח החובה שלו, תאגיד הביטוח הפול, וביקש פיצויים על נזקי גופו. לתדהמתו, הודיעו לו מסלקי התביעות בהפול כי 3 שבועות לפני התאונה פג תוקף ביטוח החובה שלו. אתם תמיד מתריעים לפני שתוקף הביטוח עומד לפוג, רטן יאיר. גם הפעם התרענו, השיבו מסלקי התביעות בהפול, אתה לא הגבת.

יאיר לא השלים עם תשובה זו ופנה לבית משפט השלום בבאר שבע. בתביעתו טען כי תאגיד הפול התרשל כאשר לא הודיע לו, שתוקף ביטוח החובה עומד לפקוע. אילו תאגיד הפול היה מתריע בפניו, הוסיף יאיר, הוא היה מחדש אותו בזמן. לכן דרש, כי הפול ישלם לו את הפיצויים מכוח עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין. תאגיד הפול השיב בכתב הגנתו כי שלח אל יאיר את ההודעה הנדרשת. לחלופין, ליאיר יש אשם תורם מכריע באי חידוש הביטוח.

התביעה הונחה על שולחנו של השופט יורם ברוזה. אכן, קבע השופט ברוזה, תאגידי הביטוח חייבים להודיע למבוטחיהם על כל ביטוח העומד לפקוע. חובה זו, מקורה בהנחיית המפקח על הביטוח משנת 2014 בה נקבע כי "30 ימים לפני תום תקופת הביטוח, חברת הביטוח תשלח לבעל הפוליסה הודעה על תום תקופת הביטוח שתכלול את מועד תום תקופת הביטוח" (חוזר ביטוח מספר 2014-1-6).

על פי חוזר המפקח, מבהיר השופט ברוזה, תאגיד הביטוח חייב להוכיח כי מסר למבוטח התראה על סוף תקופת הביטוח. כדי לעמוד בנטל זה, הביא הפול לעדות חתמת העובדת בתאגיד. אולם החתמת הודתה שאין לה כל ידיעה אישית על משלוח ההתראה וכי היא יכולה להעיד רק באופן כללי שהמכתבים יוצאים באופן אוטומטי ממחשב בראשון לציון אל בית דפוס בתל אביב וזה אמור לשלוח אותו משם בדואר רגיל אל בית המבוטח. העדה גם אישרה כי היא לא עושה מעקבים אחר מסירת המכתבים.

החוזר לא קובע באיזו דרך חייב תאגיד הביטוח למסור את ההתראה למבוטח, מציין השופט. אמצעי התקשורת כיום הם רבים ומגוונים: דואר רגיל, דואר רשום, דואר שליחים, מסרונים, קשר טלפוני, דואר אלקטרוני, אפליקציות ועוד דרכים שנוצרות מדי יום. בכל מקרה, ממשיך השופט, משלוח מכתב אחד, בדואר רגיל, ממערכת ממוכנת אינה דרך אפקטיבית ואינה עומדת בהוראות חוזר המפקח.

מעבר לזאת, במקרה זה אין כל ראיה קבילה לכך שמכתב ההתראה אכן נשלח. עדות החתמת אינה רלבנטית, כי היא לא עוסקת במכתבי התראה. היא גם לא הציגה כל אסמכתא לעצם המשלוח. הפול גם לא הוכיחה כי המכתב נמסר למבוטח, שכן הוא לא מנהל מעקב אחר נתיב המשלוח שלו. לפיכך קבע השופט, תאגיד הפול אחראי לפצות את יאיר על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך שלא קיבל התראה על תום תקופת הביטוח ולכן לא חידש אותו במועד.

אולם מוסיף השופט, אחריות הפול אינה מוחלטת. גם למבוטח יש חלק באחריות זו. חוזר המפקח אינו מפחית מחובתו של כל נוהג רכב לוודא כי קיים ביטוח חובה. אם נסיר לגמרי את האחריות מכתפי המבוטחים ייווצר תמריץ שלילי שיש למנוע אותו. לפיכך קבע השופט, יש להטיל על המבוטח אשם תורם בשיעור 15% כלומר להפחית מהפיצויים המגיעים לו 15 אחוז.

אלא שבכך לא בא העניין לסיומו. את תאגיד הפול לא הטריד סכום הפיצויים שעליה לשלם ליאיר. הטריד אותו פסק הדין היפה והנכון של השופט ברוזה. כי אחרים יכולים ללמוד ממנו ולתבוע בעקבותיו את זכויותיהם.

לכן תאגיד הפול הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. שם, ב"המלצת השופטים" הגיע עם יאיר לפשרה לפיה "פסק הדין מושא הערעור יבוטל" והפול "מוחלת" על מרבית הפיצויים שיישארו אצל יאיר.

השופטים, כדבר שבשגרה, נתנו תוקף של פסק דין לפשרה כולל לחמשת המילים "פסק הדין מושא הערעור יבוטל".

בכך למרבה הצער, נתנו השופטים שלא מדעת את ידם להטעיית הציבור. הציבור, שרובו ככולו לא מורכב ממשפטנים, חושב בטעות שאם בית משפט מבטל במסגרת פשרה פסק דין, אזי לפסק הדין אין כל ערך כי הוא "מבוטל". אולם לא כך הדבר.

כדי לבטל פסק דין בערעור על שופטי הערעור לתת פסק דין מנומק (הנתון אף הוא לאפשרות של ערעור לערכאה גבוהה יותר). ביטול פסק דין בהסכמה, הוא חסר תוקף כלפי הציבור הרחב. כוחו רק בהגיונו.

לכן פסק דינו היפה והנכון של השופט ברוזה שריר וקיים ואם תאגיד הפול ינופף בפסק הדין של המחוזי ויטען כי פסק דינו של השופט ברוזה בוטל, על הציבור לדעת שביטול זה אינו שווה את הנייר שעליו הוא רשום.