איסתא הציגה עצמה כחברת ביטוח והלקוח שילם את מחיר ההטעיה: 140 אלף שקל

אהוד יצא עם משפחתו לטיול באיסלנד. הטיול כלל 10 ימים של נסיעות ברכב שכור. את הרכב שכר אהוד בארץ בסוכנות הנסיעות איסתא. במהלך אחת הנסיעות בכביש מוסדר באיסלנד, נכנס אהוד למעבר נחל שחצה את הכביש. לפתע כבה מנוע הרכב. נציגי חברת ההשכרה הוזעקו למקום, חילצו את הרכב וקבעו כי נגרם לו נזק מוחלט. אהוד נאלץ לשלם בו במקום לחברת ההשכרה כשישה מיליון קרונות, שווה ערך ל- 200,000 שקל.

במעמד הזמנת הרכב השכור, כדי לזכות בשקט נפשי במקרה של תאונה או אירוע ביטוחי קיצוני, הסכים אהוד להוסיף 160 דולר על מחיר ההשכרה הבסיסית. בסכום זה, כך הבטיחה לו איסתא, ייהנה מהרחבה מיוחדת לכיסוי הביטוחי הבסיסי. ההרחבה נשאה שם מבטיח: "תוכנית ההגנה המלאה של איסתא".

בתמימותו, היה אהוד משוכנע כי עם שובו ארצה, יקבל מאיסתא את אותם 200,000 שקל ששילם מכיסו לחברת ההשכרה באיסלנד. אולם לתדהמתו, הודיעה לו איסתא כי "תוכנית ההגנה המלאה של איסתא", בכלל אינה של איסתא, אלא של מבטחת זרה וזו מסרבת לשלם את הנזק בנימוק שאהוד אשם ברשלנותו לתאונה.

רק עכשיו, בזמן אמת, הבין אהוד כי "ההגנה המלאה" שהבטיחה לו איסתא, לא כוללת את "אחת מתכליותיו החשובות" של כל ביטוח, כלשון שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז בפרשת פיקאלי:

"אדם רוכש ביטוח גם כדי להגן על עצמו במצבים של חוסר תשומת לב רגעית, עייפות, חולשה או היסח דעת... יש לזכור כי רכישת חוזה ביטוח נועדה להגן גם על המבוטח הרשלן. למעשה, זוהי אחת מתכליותיו החשובות".

בלית ברירה, פנה אהוד לבית משפט השלום בתל אביב. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת אילה גזית. השופטת עיינה בראיות שהונחו בפניה והגיעה למסקנה חד משמעית: איסתא הטעתה את אהוד, הן לעניין זהות המבטח והן לעניין היקף הכיסוי הביטוחי. כל אדם סביר יכול היה להבין מהניסוח "תוכנית ההגנה המלאה של איסתא", כי מדובר בפוליסת ביטוח של איסתא עצמה וכי מדובר בהיקף ביטוחי מלא.

אבל באישור ההזמנה ששלחנו ללקוח, טענה איסתא, רשום כי חברת הביטוח היא החברה הזרה.

אין בכך כדי להעלות או להוריד, הבהירה השופטת, שהרי בסופו של דבר, מה שהשפיע על אהוד לרכוש את הביטוח הוא המצג המטעה של איסתא. לסיכום, פסקה השופטת, לאור התנהלות איסתא היא חייבת לפצות את אהוד על נזקיו.

לאור מסקנתה של השופטת גזית, כי איסתא הטעתה את אהוד לחשוב שהוא רוכש פוליסת ביטוח של איסתא עצמה, היא הייתה חייבת להחיל על המקרה את דיני הביטוח הישראליים. לפי דינים אלה, ובכללם הנחיות המפקח על הביטוח ופסיקת בית המשפט העליון, אסור לחברת ביטוח לסרב לשלם תגמולי ביטוח בנימוק שהמבוטח התרשל או שיש לו רשלנות תורמת בגרימת מקרה הביטוח. בלשון השופטת דפנה ברק-ארז בעליון: "אחת מתכליותיו החשובות של כל ביטוח היא להגן גם על המבוטח הרשלן". לאור עקרון בסיסי זה בביטוח, גם אלמנתו ויתומיו של אדם, שהמרה את פי רופאו והמשיך לעשן, זכאים לתגמולי ביטוח. גם מבוטח ששכח קומקום על האש יהיה זכאי לפיצויים כדי לשקם את ביתו שנשרף וגם נהג שנכנס לצומת באור אדום זכאי לתגמולי ביטוח, אלא אם כן התכוון מראש לגרום להתנגשות כדי לזכות בתגמולי ביטוח.

למרות כל אלה, הניחה השופטת גזית, כי מותר לאיסתא לעשות "תספורת" למבוטח שהתרשל בנהיגה והחליטה כי אהוד התרשל בנהיגה. גם הבסיס להטלת רשלנות על המבוטח לוקה בחסר. השופטת הסיקה רשלנות מעצם "העובדה שהרכב הוצף, הושבת והוכרז כאבדן מוחלט".

בקיצור, בסופו של יום, החליטה השופטת גזית לקצץ 70 אחוז מתגמולי הביטוח המגיעים לאהוד, כלומר לחייב את איסתא לשלם רק 60,000 שקל מתוך 200,000 שקל ששילם לחברת ההשכרה.

אהוד לא השלים עם פסק דינה של השופטת אילה גזית וערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט שאול שוחט דחה את הערעור. את דחיית הערעור נימק השופט שוחט בכך שלפי קביעת השופטת גזית, "איסתא אמנם לא סיפקה לאהוד מידע מדויק אודות המבטח של "תכנית ההגנה המלאה" אך מנגד היא לא הציגה את עצמה כמבטחת שתעניק את הכיסוי הביטוחי לאהוד".

אלא שלפי מסקנת השופטת גזית בסעיף 8 לפסק דינה הדברים הם הפוכים. השופטת קובעת שם חד משמעית כי איסתא הציגה את עצמה כמבטחת תוכנית ההגנה המלאה וכך היה מבין גם כל אדם סביר.

הנה כי כן, איסתא מוכרת ביטוחים של חברה זרה בניגוד לחוק, מטעה את המבוטחים לחשוב שהיא עצמה מבטחת למרות שאין בידיה רישיון מבטח, הרגולטור עוצם עין, בתי המשפט מכשירים בדיעבד את השרץ והאזרח הפשוט משלם את המחיר.