סיכן את חייו בהצלת סירתו והביטוח סירב לשלם בטענה שהתרשל   

סקיפר מיומן ומנוסה בשיט בכנרת, החזיק סירה דרך קבע בחוף שלדג בדרום הכנרת. באחד מימי הקיץ, יצא הסקיפר, יחד עם בת זוגו, בתו ושלושה מכרים לשייט על הסירה. כאשר הגיעו לצפון הכנרת, עגנו בחוף סטאי וירדו לסעוד את ליבם במסעדה במרחק קצר מהסירה ובקשר עין עמה.

סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, החלה רוח מערבית. מחשש שהרוח תתחזק, מיהר הסקיפר להעלות את אורחיו על הסירה ויצא מחוף סטאי. אלא שמהר מאוד התחזקה הרוח והגלים החלו להתרומם. הסקיפר החליט לנהוג במשנה זהירות, החזיר את הסירה לחוף, הוריד את הנוסעים וחזר להפליג בסירה בגפו לכיוון המעגן הקבוע שלה. אלא שלאחר זמן קצר, החלו גלים לחדור לתוך הסירה. המנוע כבה. ניסיונות הסקיפר להתניע אותו מחדש לא צלחו. הוא הזעיק עזרה. למקום הגיעה סירת חילוץ ועליה מנהל חוף שלדג, שני ילדיו ואדם נוסף. סירת החילוץ החלה לגרור את הסירה הדוממת לכיוון המעגן הקרוב ביותר בחוף עין גב. חלפו שלושים דקות ולפתע נקרע חבל הגרירה. תוך דקות ספורות, התמלאה הסירה במים והחלה לטבוע כשהסקיפר עליה. הסקיפר קפץ למים, על מנת להציל את חייו. למרבה הצער, הסירה והציוד שעליה טבעו.

את הסירה ביטח הסקיפר בחברת איילון. במקום לכבד את מעמדה כחברת ביטוח, סירבה איילון לשלם את נזקי הסירה בשלושה נימוקים: המבוטח הותיר את הסירה בחוף סטאי ללא השגחה, החליט לצאת מחוף זה ברשלנות רבתי ובזמן הטביעה היה על הסירה לבדו.

כל אדם עם שכל ישר יבחין מיד כי נימוקי איילון אינם מחזיקים מים. לא המבוטח גרם לטביעת הספינה, אלא איתני הטבע. דווקא המבוטח נקט בכל האמצעים כדי להתגבר על איתני הטבע, אפילו עד כדי סיכון חייו. לרוע מזלו, כל השתדלותו לא צלחה. בדיוק למקרים כאלה אדם מבטח את רכושו.

למבוטח לא נותרה ברירה, אלא לפנות לעזרת מערכת המשפט. הוא הגיש תביעה בבית משפט השלום בתל אביב. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת מיה רויזמן-אלדור.

איילון לא סמכה על דיני הביטוח הישראליים כי יעשו עמה צדק. היא סברה שהדין האנגלי מחמיר עם מבוטחים יותר מזה הישראלי. לכן הביאה למשפט מומחית לדין האנגלי וטענה כי על בית המשפט להכריע לפי דין זה הרשום בפוליסה כדין מחייב. איילון גם לא סמכה על כך שעובדות המקרה ידברו בעד עצמן. לכן הביאה שני מומחים לרשלנות. אולם שלושת המומחים לא הועילו לאיילון. להיפך, הם הזיקו לה. כפי שנראה מיד, הם שכנעו את השופטת בצדקת המבוטח ובכך שיש להטיל על איילון ריבית עונשית.

הנימוק שהסירה הושארה בחוף סטאי ללא השגחה, אינו נכון, קבעה השופטת. לפי העדויות במשפט, המבוטח ואורחיו שהו בחוף סטאי בסמיכות לסירה ובקשר עין מתמיד עמה. הא ראיה, מיד כשהבחין בהתגברות הרוח, העלה המבוטח תוך 20 שניות, את כל הנוסעים על הסירה במטרה להפליג חזרה לכיוון חוף שלדג. נימוק זה גם אינו רלבנטי, הוסיפה השופטת, כי הדין האנגלי דורש מחברת הביטוח להוכיח שעגינת הסירה ללא השגחה הייתה "הסיבה הדומיננטית" לטביעה. במקרה זה, הסיבה הדומיננטית לטביעת הסירה הייתה קריעת חבל הגרירה וזו התרחשה במרחק של 30 דקות הפלגה מחוף סטאי.

גם הנימוק שהמבוטח התנהג ברשלנות רבתי כאשר מיהר לצאת מחוף סטאי, לא הוכח, קבעה השופטת רויזמן-אלדור. לפי הדין האנגלי, סקיפר מתנהג ברשלנות רבתי רק אם הוא חושף את הסירה לסכנות בידיעה שהסירה לא מסוגלת להתמודד עמן. מהעדויות במשפט של אנשי ים, למדה השופטת, כי הרוח ששררה בכנרת ביציאה מחוף סטאי לא הייתה חריגה או מסוכנת.

בהקשר זה, הזכירה השופטת, כי על סירת החילוץ, שהו גם ילדי אחד המחלצים. יש להניח כי לו המחלץ היה סבור שקיימת סכנה ביציאה לשיט באותה נקודת זמן, לא היה יוצא למשימה יחד עם ילדיו.

השופטת גם דחתה את הנימוק השלישי של איילון לפיו בעת טביעת הסירה היה עליה אדם אחד (המבוטח בלבד). אכן, הודתה השופטת, רישיון השיט של הסירה דורש צוות בטיחות של 2 אנשים לכל הפחות. אולם זאת רק בעת הפלגה. בעת גרירה, הסירה לא צריכה להיות מאוישת כלל. הימצאותם של שני אנשי צוות גם לא הייתה מסייעת בהצלתה מטביעה.

לאור כל אלה, חייבה השופטת את איילון לפצות את המבוטח על נזקי הסירה ובנוסף הטילה עליה ריבית עונשית גבוהה, פי שש מהריבית החוקית, לאחר שהמומחית מטעמה אישרה כי גם בדין האנגלי קיים מכשיר ענישה זה.

"בסופו של יום וגם בתחילתו", סיכמה השופטת, "עסקינן במבוטח סביר, שרכש פוליסת ביטוח לסירתו במיטב כספו, שמר על סירתו שמירה סבירה וקיבל החלטות סבירות לשם שמירה על רכושו, על חייו ועל חיי היקרים לו. שמירתו של המבוטח על הרכוש מצאה ביטוי בכך שניסה להגן על הסירה בגופו, גם במחיר סיכון עצמי של ממש. על מבטחת סבירה היה להתרשם מכך כבר בראשיתם של דברים, והתנהלות המבטחת וסוכן הביטוח בענייננו מעוררת תמיהות ותהיות שרק חיוב בריבית מיוחדת עשוי לסייע במניעת הישנותה בעתיד".